ספר החודש

האביב שבלב / ברנדן ו. ג'ונס

 

זמן רב לא התקרבתי לספר. הרתיעה אותי העטיפה הססגונית שלו. עורף חשוף של נערה עם שער שחור לובשת
סוג של בגד מהמזרח הרחוק, בצבעים אדומים- כתומים יפים. בכל זאת נשמעתי להמלצות וכשהתחלתי לקרוא התדהמה
היכתה בי.
ספר קשה ומטלטל. לפחות בהתחלה לא יכולתי לקרוא ברצף. השתלשלות העניינים ודרך הסיפור שלהם היתה קשה
מדי. אחר כך כשכבר נכבשתי – לא יכולתי להפסיק. הספר המשיך להיות במחשבותי במהלך כל ימי הקריאה עד
שסיימתי לקרוא אותו.
לספר כמה חלקים. בראשון שבהם מומחשת זוועת החיים בקוריאה הצפונית. ארץ סטליניסטית, עם תיאורים של אופן
שטיפת המוח הנוראית והשפעתה, הטמעתה ומשטר האימים שסובב אותה, האפסיות של האדם וגם נבזותו. הניצול של
מצליחים המנצלים את האחר, המלשינים "הזוכים" בדירוג חברתי (סונגבון) גבוה יותר. פולחן האישיות הנורא של
דמויות המנהיגים שממשיך לרדוף את הגיבורות גם כשהן עוזבות את קוריאה הצפונית. חיי העוני והנדכאות, האומללות
וחוסר התקווה. עבודה סיזיפית ורעב מתמיד עם נחשלות טכנולוגית. לומדים לקרוא וזו חובה לדעת לקרוא אבל המטרה
היא שהאזרחים יקראו את דבריו של המנהיג בלבד, ספריו, חייו והגותו. אך ורק של המנהיג! כמו כן, הם לומדים ויודעים
רק על עליונותה של קוריאה הצפונית הטובה ביותר והמוגנת ביותר והמגוננת ביותר מכל הארצות בעולם. הארץ מתוארת
בפניהם כמקום הנהדר ביותר לחיות בו וחובתם של תושביה להיות אסירי תודה. בעיני אלה חיים מצמררים שגורמים
לחשוב שכמה טוב אצלנו. וכמובן שברשימת ההיררכיות הגרוע ביותר הוא להיות אישה ממעמד חברתי נחות. הגרוע ביותר.
לאחת הנשים קוראים גיונג-הו שזה שם של בן וזה מכיוון שהוריה ייחלו לבן וכשנולדה בת הם קראו לה בשם של בן.
בחלק אחר נחשף הנושא של הסחר בנשים לצורכי מין. לכל זוועותיו. הנשים (ובמיוחד איל-סון שבסיפור) כל כך זקוקות
למעט חסד, למעט תשומת לב, למעט שבמעט עדינות ורוך, עד שהן בונות תסריט שלם במוחן ונכנסות למעין סחרור שמוביל
לניצול מתמיד שלהן. הסוחרים והמעסיקים והמשעבדים הם גברים. הן מועברות בדרך לא דרך לקוריאה הדרומית ומתחילות
לעסוק בזנות אצל מי שקנה אותן. משם הן עוברות שוב לידיו של סוחר אחר. פשוט נמכרות ואין להן ברירה. עבודה, עבודה,
עבודה, עד שהן נופלות תשושות על המיטה וקמות ליום חדש של עבודה. חיים אכזריים וללא תכלית. מבחינתן זה לא משנה
היכן הן נמצאות, אין להן יכולת להתנגד והחיים אכזריים כל כך....
החלק השלישי והקצר יותר בספר עוסק בתקווה. חלק מהחברות הצליחו להימלט מבית הזונות שבו הן שהו ושהעסיק אותן
בתנאי עבדות נוראית וחסרת אנושיות. הן עולות על דרך חדשה. אמנם אין בה זוהר. הדרך עוברת דרך חסדי הכנסייה, לשינה
מתחת לגשרים עם חסר הבית. אבל זו דרך שהן בוחרות וכך הן סוף סוף שולטות בחייהן. יש בחירה ויש תקווה לעתיד טוב
יותר.
זהו ספר קשה לקריאה בגלל הנושא והתיאורים אבל קולח וזריז לקריאה בגלל הסגנון. התרשמתי מאד.
בדומה לספרים נוספים העוסקים בסבל האנושי (במיוחד במזרח הרחוק שהוא מושא געגועיהם של הרבה אנשים) תמיד אני
מתעוררת מהשקיעה בסיפור ושמחה שאני כאן ועכשיו.
קוריאה הצפונית נמצאת עכשיו בכותרות ומי שקורא את הספר יכול להשלים בדמיונו את אורח החיים שם.
על הסופר ברנדון, ו. ג'ונס, לא מצאתי פרטים ביוגרפיים. במקום אחד זה סופר ובמקום אחר – סופרת. חי במאווי, ועל גבי
הכריכה מוזכר שזה ספר ביכורים.

כתבה: חוה ביסטרי-קוגל, ספריית רמת אליהו

 

כריכת הספר האביב שבלב