ספר החודש

והוא האור / לאה גולדברג

 

"הטל נופל. ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני – אלוהים אדירים,
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה."
כך נגמר השיר "זה מכבר" של לאה גולדברג, והיא מביטה בו קדימה אל מעבר למותה. את "והוא האור"
גולדברג כתבה בשנות השלושים לחייה, והיא מציירת בו גיבורה בת דמותה, והיא רק בת עשרים. לגיבורה
קוראים נורה, והיא ברכבת, בדרך מברלין, לבקר אצל הוריה במזרח אירופה.
נורה נוסעת הביתה, אבל כבר מתחילת הסיפור אנחנו לא בטוחים שהיא שמחה לחזור. במשפט אחד, בשתי
מילים סמוכות, מתגלה ההתלבטות: "הביתה, דימדמה נורה בחמימות מהססת." אנחנו גם מגלים כבר בהתחלה
משהו על סיבת ההתלבטות: על פרשת הדרכים של נורה, בקרון הרכבת, יושבים רופא שבדי ויהודי מבוגר.
הגוי מוצא חן בעיני נורה, אבל היהודי נטפל אליה ו"דוחף את האף" לענייניה, והיא מוצאת עצמה נדחקת
בעל-כורחה לשיחה עמו, הולכת ומורחקת מהאפשרות להיקשר לשבדי. עוד נראה בהמשך שנורה, כמו יהודים
רבים בני תקופתה, ניסתה להתרחק מהיהדות המסורתית, מחיי היהודים במזרח אירופה, מהעולם הישן. היא
חלמה להשתלב בעולם האירופי שנראה לה יותר מודרני, יותר משכיל, פתוח יותר. והיא פחדה להתעורר,
לפקוח את עיניה, ולמצוא את עצמה לכודה בעולם שלתוכו היהודי ברכבת התעקש לגרור אותה.
"והוא האור" הוא מסוג הספרים שכיף לקרוא מתוך תשומת-לב לפרטים הקטנים, למילים הסמוכות שאומרות
דברים הפוכים, לרמזים לקלאסיקה, לְמה שאפשר להסיק ממה שלא נאמר: מדוע הכותרת של הפרק הראשון –
המילים הראשונות של הספר – היא "הרכבת חוזרת הביתה?" למה לא "נורה חוזרת הביתה?" מה איתה?
אביה של נורה היה אדריכל ואדם רגיש שאיבד את שפיותו. לאה גולדברג בונה עבורנו, כמו הטובה שבאדריכלים,
סיפור שבנוי ברגישות ובמדויק.
"...נזדקרה דמותו של אדם גבוה, לבוש חליפה אפורה, בהירה מאוד... שיער ראשו כהה ומכסיף זעיר-פה זעיר-פה,
לא ניתן לקבוע את גילו בראייה ראשונה ומפתיעה זו.. שני מלוויה של נורה דחפוה אליו". כך, על ספינה ששטה
על הנהר, פוגשת נורה את אלברט ארין, חבר של אביה, שעזב לאמריקה לפני עשרים וחמש שנה ופתאום חזר.
כשהיא נולדה הוא כבר לא היה שם, ולכן בשבילה הוא לא היה מציאות אלא אגדה, "אגדת ארין". בנעוריה היא
חשבה שהוא איש עסקים אך גילתה שהוא חנווני, ולמרות זאת – בשבילה הוא היה אגדה: האיש שהוגלה לסיביר,
שנדד בדרום-אמריקה והשתקע בקליפורניה, בעוד היא 'נמקה בפרובינציה'.
נורה בת העשרים מתאהבת באלברט למרות, ואולי אפילו בגלל, שהוא מגלה לה את האמת על עצמו ועל כישלונותיו.
אגדת ארין מתחלפת באדם אמיתי. ובעוד הוא אדם מבוגר, יש קסם רב בתיאור אהבתה של בחורה בת עשרים, גם
כשהסובבים אותה צוחקים על הילדותיות שלה. אביה, חולה-נפש, כבר מזמן לא בסביבה, ואחד הרבדים של הסיפור
הוא אהבתה לאלברט כתחליף-אב. אם תרצו, הנהייה שלה אל דור האב היא גם נהייה לא מוּדעת אל העבר, אל העולם
היהודי הישן, בזמן שבאופן מודע נורה 'מושכת' אל העולם החדש.
לאה גולדברג, אחת המשוררות האהובות והמוערכות ביותר, כתבה את הספר בימי השואה ומלחמת-העולם השנייה.
היא הציבה את הדמויות ברגע מוקדם יותר בזמן, רגע אחד לפני עליית הנאצים לשלטון. כך שכל ההתלבטויות של
נורה, והניסיונות שלה ושל הסובבים שלה למצב את עצמם כיהודים כאלה או אחרים, עשויים להיראות לנו פתטיים,
או פשוט עצובים, כשאנו יודעים שהנאצים לא הבחינו בין יהודי דתי ליהודי חילוני, או בין יהודי ליטאי ליהודי גרמני.
בשבילם – חד הוא. מצד אחד.
מצד אחר: "עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה" (מתוך השיר). עוד שנה חלפה, ועוד שבוע יחול יום הכיפורים תשע"ח.
קראתי שוב בספר כדי לכתוב את הביקורת הזאת, וגיליתי כמה הוא מתאים לימים האלה. זה לא רק המבט אל מקום
יהודי ואל זמן יהודי שהולכים ומתרחקים מאיתנו. העניין הוא שנורה, לכל אורך הדרך, תוהה ומתלבטת איזו מין
יהודייה היא. בישראל 2017 נדמה לנו שרובנו למדנו לשלב בין יהדות, ישראליות והוויית העולם הגדול, אבל בתוך
תוכנו - עדיין תוהים איזה מקום לתת ליהדות בקרבנו, ואילו מין יהודים אנחנו. "והוא האור" הוא ספר מרתק דווקא
בגלל שהעלילה נשקפת תמיד דרך מחשבותיה ולבטיה של הגיבורה, ואין מתאים מזה לימים האלה, שמקודשים
ומוקדשים למחשבות: למחשבה על עצמך ולמחשבה על האחר, ששיאן ביום הכיפורים.
אני מאחל לכולנו צום מַפְרה ואיתו שנה טובה ומתוקה.

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

 

כריכת הספר והוא האור