סרט החודש

טוני ארדמן


"טוני ארדמן", דרמה קומית גרמנית וסרטה השלישי של מארן אדה, גרף 51 פרסים בעולם. מדובר בסרט היצירתי ביותר
שראיתי בשנים האחרונות. ומי היה מאמין שסרט באורך של שעתיים וארבעים יהיה כובש כל כך, מצחיק וחכם.
הסרט נפתח כששליח מגיע למסור חבילה לאיש מבוגר, בשם וינפריד קונראדי (פטר סימונישק). הוא טוען שאחיו הזמין
את החבילה ועוזב לקרוא לו. כעבור מספר דקות וינפריד חוזר עם פאה מרושלת לראשו ושיניים תותבות משונות, וגורם
לתגובת בלבול אצל השליח שלא מבין אם מדובר בבדיחה לא מוצלחת או במציאות. הוא מתוודה שאין לו אח. זוהי פתיחת
הסרט בנימתו המדויקת- התמקדות באיש מיוחד שאוהב מאוד להתבדח בצורה מוזרה כמעט מביכה.
וינפריד מלמד מוסיקה אך הוא זה עתה איבד את תלמידו האחרון. הכלב האהוב שלו מת מזיקנה ובלילה שלפני הוא נרדם על
מזרן בגינתו על מנת להישאר עם הכלב החולה. הוא מבקר את אימו הקשישה, שאדישה לבדיחותיו והוא מתגעגע לבתו אינס,
שעובדת בחברת ייעוץ בבוקרשט.
אינס (סנדרה הולר), היא אישה בשנות השלושים לחייה, שלכאורה מנהלת קריירה מצליחה. היא מגיעה לפרקים לארץ מולדתה
גרמניה, כדי לבלות עם המשפחה, אך בעקבות העומס בעבודה, היא לא מספיקה לבקר את כולם. בשעת הביקור, וינפריד מרגיש
בצד, מכיוון שגרושתו ובעלה לא מספרים לו שהם חוגגים לאינס יום הולדת מוקדם. נראה שגם הם לא קרובים יותר, ולא רק
בשל המרחק הגיאוגרפי אלא גם בגלל תפיסות העולם השונות. אינס מקבלת את עולמו, אך היא אינה מרוצה מדרכו הלא מקובלת
לחיות. אביה ההיפי, שמהפכה פוליטית עיצבה את אישיותו, גידל את בתו ברוח חופשית והיא בבגרותה נוטה לקפיטליזם, כאילו
שכחה את החינוך של אביה.
לאחר שאינס עוזבת, וינפריד נוסע אליה במפתיע. כשהוא צופה בחיי ביתו בעבודה, שבה היא עסוקה ביום ובלילה, הוא תוהה
מתי יש לה זמן לחיים פרטיים. הוא מעלה בפניה שאלות לא נעימות שמעמתות אותה עם המציאות. הוא מרגיש שהיא לא מרוצה
מנוכחותו ונפרד ממנה לשלום. אלא שהוא לא עוזב, הוא חוזר לפגוש בה כאלטר אגו עם שיניים תותבות, פאה של היפי וחליפה,
שהוא קורא לו "טוני ארדמן". הוא מתחיל לארוב לאינס, להביך אותה, להצחיק אותה, לעורר אנרכיה, לערער את תפיסותיה,
להיפגש עם חבריה, לעצבן אותה, להיות בסביבתה ולהשגיח עליה. לא פעם חלפה בראשי השאלה האם הוא עושה את כל
המתיחות האלה גם מתוך הנאה אגואיסטית על חשבון בתו. נוכחותו ובדיחותיו של האב משבשים את חייה המקצועיים של הבת
ואת יכולתה להכחיש את אומללותה. מכאן העלילה תופסת תאוצה ומגיעה למצבים הזויים, מקוריים ומפתיעים שקומדיית מצבים
יכולה להגיע אליהם. למשל, העמדת פנים כושלת שהוא שגריר גרמניה ובתו היא העוזרת הנאמנה שלו ויטני שנוק; הסצנה
המשעשעת בה אינס זורקת ספגטי על אביה שמתחבא בארון; ישנה גם סצנת העירום בין הטובות ביותר שראיתי, במהלכה הגיבורה
הנסערת מתפשטת במבוכה אך לאחר מכן משתחררת ומתחזקת. קטעי ההומור הם בגדר צחוק מהול בעצב ומזכירים את ההומור
של אנדי קאופמן, שהיה לו אלטר אגו משעשע ואקסצנטרי בשם טוני קליפטון, שהשפיע על האלטר אגו של וינפריד (טוני) בתוספת
שם משפחה גרמני ממוצע (ארדמן). אדה אהבה את הניגוד בין ה"טוני" המרשים לבין ה"ארדמן" השגרתי.
דמותו של וינפריד מבוססת על אביה של אדה, שהוא אדם מצחיק שנהג לשים שיניים מזויפות בציבור כדי להצחיק את משפחתו.
בתחילה מארה הדריכה את סנדרה הולר לשחק כאילו היא המבוגר האחראי והתסריט נכתב מנקודת מבט של הבת, במהלך העבודה
הפכה אדה לאם טרייה ושינתה את הפרספקטיבה של התסריט לכיוון ההורה. הילדים שמחים לגדול אך זה מלווה בעצב של ההורים
על הזמן שחולף.
עוד נקודה חזקה בסרט היא היחס הלא אחיד לשני גיבוריו, הוא לא ממש לוקח צד. הבת מתפתחת בהדרגה בניגוד לסטריאוטיפ
המצופה ממנה ואילו האב מגיע עד גבול הסאדיזם עם בדיחותיו. אך האינטראקציה הזאת מעוררת עניין אינסופי, במיוחד בתגובותיה
של אינס. לאורך כל הסרט הקצב מתפתח לצד הרגשות הרבים שרק עולים ומתעצמים עם הסוף. בסצנה הסופית אנו רואים את
הדמויות בניסיון התקרבות כאילו הן מגיעות להבנה שהן לא שונות כל כך. אני מודה שבכיתי בדיאלוג הסופי.
אני חושבת שמלבד הדרך המקורית לספר סיפור של אהבת אב לבתו, הסרט גם נוגע בנושא מאוד רלוונטי ועצוב שמאפיין את חיינו
בשנות האלפיים, הרדיפה אחרי קריירה על חשבון החיים הפרטיים ועל חשבון האושר. טוני ארדמן מעיר אמירה נכונה לעכשיו
המשקפת את הפער הבין-דורי. הוא לא המצליחן הטיפוסי לפי מדדי התקופה, הוא זורע אנרכיה בסדר הקיים ותוהה מה השתבש.
הוא לא מבין לאן הדור ממהר ומתלבט האם הבעיה אצלו או אצל הצעירים. הוא בעיקר אומר שכל מה שנשאר לנו הוא החוויות
המאושרות והזיכרונות על החוויות האלה. כל כך מדויק וכל כך עצוב.

כתבה: אופליה פטרוסיאן, כותר ראשון שקמה

 עטיפת הסרט טוני ארדמן