סרט החודש

אני, דניאל בלייק

 

וביתר פירוט: “אני, דניאל בלייק, דורש תאריך לערעור לפני שאמות מרעב, ותחליפו כבר את המוזיקה הדפוקה בטלפונים!”
את המשפט הנ"ל מרסס גיבור הסרט "אני, דניאל בלייק" על קירות הביטוח הלאומי של עירו, לקראת סוף הסרט. מכאן אתם
עלולים להסיק שדניאל בלייק (השחקן דייב ג'ונס) הוא צעיר מופרע שמחפש צרות. אבל ההיפך הוא הנכון.
"אני, דניאל בלייק" הוא סרטו האחרון (עד כה) של קן לואץ', בימאי שמתמיד בהעברת ביקורת חברתית נוקבת. לואץ' יודע
לביים ברגישות, כך שלצד הביקורת אנחנו פוגשים דמויות ריאליסטיות מאוד, אנושיות, שיודעות לחיות בערבות הדדית ולקיים
חברויות אמיצות.
דניאל בלייק חי בעולם משתנה. הוא אלמן, איש-כפיים: הוא היה נגר לאורך כל חייו הבוגרים. לאחר שעבר התקף-לב, הוא מנוע
מלעבוד. דניאל לא מכיר את המחשב ואת האינטרנט, את נבכי הביורוקרטיה ואת עולם העבודה החדש – כל מה שמתברר כהכרחי
בבואך לחפש עבודה. כשהוא נאלץ להתמודד עם הממסד, הוא מגלה שלמרות שיש שם (גם) אנשים טובים, הם "חייבים להיצמד
לתקנות". ככה זה, גם כשהתקנות האלה מיועדות בבירור להקשות על האזרח ולמנוע ממנו עזרה.
דניאל פוגש את קייטי מורגן (השחקנית היילי סקווירס) ואת שני ילדיה, שעברו לעיר אחרי שנזרקו מדירה שכורה בלונדון. למה?
כי היא העזה להתלונן בפני בעל הבית על רטיבות בקירות. היא מנסה להסתדר, אך גם מצבה הולך ומידרדר. היא בקושי מסוגלת
לספק לילדיה את המינימום ההכרחי, מתמלאת תחושת אשמה, וגם האגו שלה נפגע קשות. דניאל עוזר לה כמיטב יכולתו, ומתיידד
איתה ועם ילדיה.
כמו קייטי, גם לדניאל בלייק יש כבוד עצמי. הכבוד שלו נפגע קשות כשהוא נרמס על ידי הממסד. ליבו לא נותן לו להיות בצד הנזקק,
התלוי בחסדי אחרים. הוא מנסה לשווא להסביר לאנשי הממסד, שאדם בלי כבוד עצמי אינו אדם.
"אני, דניאל בלייק" הוא סרט מרגש וסוחף דווקא בגלל שהוא מסופר בצורה מינימליסטית ומדויקת. העשייה הקולנועית של לואץ'
מאפשרת לצופה להשלים פערים במידה הנכונה: מצד אחד, הוא לא "מאכיל אותנו בכפית" ביותר מדי פרטים ורגש. מצד שני, לואץ'
לא חוסך מאיתנו את ההכרחי, גם (ובעיקר) כשהאמת שבסיפור היא קשה. לא בכדי זכה הסרט בפרס דקל הזהב לשנת 2016. אגב,
לא חייבים להסכים עם העמדות החברתיות-כלכליות שלו, אבל היכולת של לואץ' לתרגם עמדות ליצירת אמנות, היא שהופכת אותו,
בעיניי, לבמאי גדול.
הנה דוגמה לאופן העשייה של הסרט: הסצנות מתחילות כשהמצלמה רחוקה מהדמויות. אנחנו לא שומעים מה הן אומרות. נותר לנו
להתקבע באסוציאציה לפי מראה, תנודות -ראש, הבעות-פנים. או-אז, המצלמה (והמיקרופון) מתקרבים ומטילים אותנו אל תוך
הסצנה, לעתים קרובות - לתוך מערבולת של המציאות ושל רגשות. חוץ מהדרמה, יש כאן גם אמירה: אל תיכנעו לאסוציאציות.
תתקרבו. לימדו. הקשיבו.
"לא בלונדון. מרחיקים משם אנשים כמוני. אנחנו עולים להם יותר מדי ביוקר,” מספרת קייטי לדניאל על נסיבות הגעתה לעיר. הייתי
בלונדון לפני כמה שנים ונהניתי מכל רגע. העיר שופעת ומלאת-חיים. אבל היא הולכת, אולי יותר מתמיד, לקצוות: מעטים האנשים
שיכולים להרשות לעצמם לגור שם, מתרבים האנשים שמכורים לסמים ולעבריינות. קשה להיות סתם בן-אדם בלונדון, ממוצע, לא
עשיר ולא עני. לצד התבססות הקפיטליזם התאגידי, הולך ומידרדר הטיפול הלאומי במי שלא עומדים בקצב. הממסד רואה בנזקקים
מטרד, סרח עודף, שהלוואי שהיה אפשר להיפטר ממנו. אבל בגלל שלהיפטר לגמרי אי-אפשר - אז לפחות נרחיק את מבטנו ממנו,
ונקהה את יחסנו כלפיו.
לקראת סוף הסרט מתכונן דניאל לערעור שהוא עומד להגיש על אי-קבלת קצבה, ואלו המילים – שמסכמות את הכול - שהוא רושם
על-מנת להקריא בדיון: “אינני צרכן, לקוח או משתמש-שירות. אינני משתמש, טפיל, קבצן או גנב, אינני מספר בביטוח הלאומי או
הבהוב על המסך. אני משלם את מיסיי עד לפרוטה האחרונה ואני עושה זאת בגאווה. אינני מתנשא על שכניי אלא מביט להם בעיניים
ועוזר להם במידת יכולתי. אינני מבקש נדבות ולא אבקש כאלו. שמי דניאל בלייק. אני אדם, לא כלב. כאדם, אני דורש את כל זכויותיי.
אני דורש שתתייחסו אליי בכבוד. אני דניאל בלייק, הנני אזרח. לא פחות, לא יותר. תודה.”

 

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

 

עטיפת הסרט אני, דניאל בלייק