המטרו האחרון

דרמה מצוינת של אחד מגדולי הבמאים של צרפת פרנסואה טריפו. שהחל את דרכו כמבקר קולנוע ובהמשך גם ביים
סרטים. הוא השתייך לגל החדש ובאמתחתו מספר רב של סרטי מופת ביניהם "400 המלקות", "ז'יל וג'ים", "נשיקות
גנובות", "הגבר שאהב נשים" ואחרים.
טריפו אמר שתמיד ידע שיעשה סרט על תקופת הכיבוש בצרפת, שאותה זכר כילד רק בשנות השבעים הציבור בצרפת
החל לגעת בנושא זה. אומנם רוב הסרט הוא פרי דמיונו של הבמאי, אך סצנות רבות מבוססות על זיכרונות של דמויות
מתחום התיאטרון הצרפתי. למשל, סצנת הקטטה בין השחקן גראנז'ה ומבקר התיאטרון הפרו-נאצי דאקסיה מבוססת
על עימות שהיה בין מבקר התיאטרון אלן לוברו לבין השחקן ז'אן מארה.
את "המטרו האחרון" טריפו ביים בשנת 1980 והסרט זכה בשלושה עשר פרסים, ביניהם עשרה פרסי סזאר בקטגוריות:
הבמאי הטוב ביותר (טריפו), הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (דפארדיה), השחקנית הטובה
ביותר (דנב), הצילום הטוב ביותר (אלמנדרוס), העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, עיצוב ההפקה הטובה ביותר
והמוסיקה הטובה ביותר.
הסרט נקרא על שם התופעה שרווחה בזמן הכיבוש הנאצי בפריז, הצגות תיאטרון פעלו בשעה מוקדמת יחסית על מנת
שהצופים יספיקו לתפוס את "המטרו האחרון", לפני העוצר הלילי. הסרט מתרחש בתיאטרון "מונמרטר". במרכזו עומד
סיפורו של במאי תיאטרון יהודי לוקה שטיינר (היינץ בנט), יהודי שברח מגרמניה לצרפת עם אשתו הצרפתייה מריון
שטיינר (קתרין דנב), בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. באותה תקופה צרפתים רבים הלשינו על יהודים ומסוכן
היה להישאר בצרפת. כדי להציל את בעלה, מריון מחביאה אותו במרתף התיאטרון בתקווה להוציאו מגבולות צרפת למקום
בטוח. היא ממלאה את תפקידו של בעלה, מביימת הצגה לפי הוראות בעלה לוקה בטענה שהוא עזב את צרפת והשאיר לה
את הטיפול בעסקיו. ההצגה מבוססת על מחזה נורווגי "האישה שנעלמה" והצנזורה עליו היא חמורה. באמצעות קשרים,
מריון מצליחה להשיג אישור להצגה בתנאי שלא תעסיק יהודים בתיאטרון ותתייחס בכבוד למבקר הפרו-נאצי. היא גם משחקת
בתפקיד הראשי לצד ברנאר גראנז'ה (ז'ראר דפארדיה) שחקן צעיר ומבטיח ועם הזמן היא מתאהבת בו. גם בסרט זה בדומה
ל"ז'ול וג'ים" אנו מתוודעים למשולש האהבה בין מריון, בעלה והשחקן הראשי בהצגה. ניכר דרך התנהגותם של מריון ושל
חבריה שאחת האמירות המרכזיות בסרט היא שההצגה חייבת להימשך.
רוב הסרט מתרחש בתיאטרון, על הבמה, מאחורי הקלעים וליד התיאטרון כשזמן ההתרחשות הוא לילי ואפל. ישנה הרגשה
של אולפן עם תפאורות משתנות ותחושה דחוסה של גודש. זה מוסיף לממד הדמיוני של הסרט שאינו עוד סרט טיפוסי על הכיבוש.
ברור שהעלילה המרכזית מתמקדת בדמויות הראשיות בסרט ורקע הכיבוש נועד על מנת לעבות את העלילה ולהוסיף לה סיפור
מסגרת. ניכר שההתרחשות מאוד אוניברסלית והייתה יכול לקרות בכל מקום. הסרט מעלה שאלות על נאמנות, על אהבה ועל
אמון.
קשה לפספס את משחקם הנפלא של שני השחקנים הראשיים. כשראיתי את קתרין דנב על הבמה, בשמלה האדומה לא הפסקתי
לחשוב כמה היא מזכירה את ליב אולמן ב"צעקות ולחישות" של ברגמן, גם בלבוש, גם בבגד וגם בתסרוקת. גם ז'ראר דפרדיה
מתאים לדמות רודף השמלות בסרט. בנוסף, אחד הדברים המעניינים בסרט הוא האווירה התיאטרלית המסתורית. בסרט קטעים
רבים של מעבר בין ההתרחשות בסרט לבין ההצגה שמוצגת על הבמה. קטעים אלה כמעט מטושטשים וגורמים לנו לחשוב לפעמים
שההצגה המוצגת היא חלק מהעלילה המרכזית בסרט. כאן מדובר בהישג בימתי של טריפו שגם בתקופתנו אי אפשר להתעלם מגדולתו.
הסרט מומלץ בחום לכל מי שרוצה לראות סרט אחר על הכיבוש וליהנות מצוות שחקנים מופתי.

כתבה: אופליה פטרוסיאן, כותר ראשון שקמה