פינת הקלסיקה העומדת בפינה

ברוכים הבאים לפינה הממליצה על קלאסיקה "העומדת בפינה".


המשותף לספרים שתקראו עליהם כאן, הוא שמגיע להם שיקראו אותם הרבה יותר. אה, וגם מגיע לכם לדעת שהם
קיימים, וליהנות מהם. לפחות חלק מהספרים האלה ראויים להיקרא "קלאסיקות", וכולם ראויים להיקרא (-:
מצד אחד, בחרתי ספרים שלטעמי הקריאה בהם היא מהנה וסוחפת. מצד אחר, אלה בדרך כלל ספרים שיש בהם קצת
יותר מסיפור. פשוט, נדמה לי שכשסופר כותב מתוך מודעות פוליטית, מתוך הומניות ומתוך דאגה לאנשים סביבו, אז
הסיפור הוא עוד יותר טוב.
אז –
קריאה מהנה בביקורת
וקריאה מהנה עוד יותר בספר!

יובל.

 

הקנוניה נגד אמריקה/ פיליפ רות


בפעם הקודמת המלצתי בחום על הקלסיקה הגדולה של ארנסט המינגוויי, "למי צלצלו הפעמונים". המינגוויי כתב רומן היסטורי מרהיב
ועוצמתי, שנאמן לדברי ימי מלחמת האזרחים בספרד.
הפעם, לעומת זאת, אמליץ לראשונה על ספר מהסוגה הנקראת "היסטוריה אלטרנטיבית": לפנינו סיפור שתחילתו נטועה בעובדות ההיסטוריות,
אך בהדרגה הוא נפרד מהן לטובת דברים שלא היו ולא נבראו. פיליפ רות חוזר אל ילדותו, ומתאר דרך עיניו של ילד בן תשע את ארצות הברית
בשנות השלושים, כשהיא מתלבטת בינה לבין עצמה אם להצטרף למלחמת העולם השנייה.
במציאות, ארצות הברית הצטרפה, והכריעה את מאזן הכוחות נגד גרמניה של היטלר.
בספר, הכוחות השמרנים-גזענים בארה"ב מנצחים. זה אומר לא רק שאמריקה נשארת מחוץ למלחמה, אלא גם שהאנטישמיות בארה"ב הולכת
וגוברת, ומזכירה את אירועי ליל הבדולח בגרמניה.
פיליפ הילד חווה את רצף האירועים בחרדה, ואפשר להרגיש שהוא שורד אותם בגבורה בזכות זוג הורים חכמים וחזקים, שיודעים לנווט את
המשפחה על-פני המים הסוערים של התקופה. תפיסת העולם של האב, למשל, מתוארת בצורה פשוטה וחדה: "הוא הסתפק בכך שעשה מעצמו
משהו (ולאו דווקא הכול) ועשה זאת מבלי להרוס חיי אחרים סביבו". למרות זאת, בתוך לבו, פיליפ פוחד מאוד. הוא גם מקנא באחיו הגדול
שמצליח להשתלב בין הגויים, ובנוסף, הוא אכול אשמה מהאפשרות שגרם בעצמו אסון גדול לילד אחר (לא אוכל לפרט כאן יותר מזה).
וכך, אם לרגע נדמה לנו שלפנינו "יומן שואה", הרי ש"הקנוניה נגד אמריקה" הוא קלסיקה ספרותית כי הוא מצליח לברוח מה"יומניות" לכמה
כיוונים: לכיוון הסיפור שאדם בוגר מספר על העולם דרך העיניים של ילד. לכיוון הבידיון, שנראה כאן בהחלט אפשרי. ולכיוון ה...יומנים.
כי את מה שלא רואות עיני הילד, משלימים, עבור הקורא, יומני קולנוע שהוקרנו לכאורה באותן שנים. הם מובאים לקראת סוף הספר, והם
חלק בלתי נפרד ממנו.
במציאות, פרנקלין ד. רוזוולט היה הנשיא האמריקאי היחיד שנבחר ארבע פעמים, והוא הוביל את ארצות הברית למלחמה. במציאות גם היה
הטייס האמריקאי הנערץ צ'רלס לינדברג, הראשון שחצה בטיסה רציפה את האוקיאנוס האטלנטי. נערץ עד כדי-כך שהציעו לו לרוץ לנשיאות,
מול רוזוולט, אך הוא סירב. בגלל שהוא סירב, זה לא כל-כך ידוע שלינדברג היה אנטישמי, שטען, בין השאר, שהיהודים מנסים לגרור את
ארצות הברית לתוך מלחמה לא-לה.
אבל בספר לינדברג מקבל את ההצעה, ובבחירות הוא מביס את רוזוולט והופך לנשיא ה-33 של ארצות הברית. בתקופת נשיאותו, הדרום הלבן
והשמרן נותן את הטון, הרסן הולך ומשתחרר, והיהודים נרדפים. האימה מגיעה אפילו לניו-יורק, עיר המהגרים, העיר הכי פלורליסטית והכי
מגוונת בארצות-הברית. היא הולכת ומתקרבת אל הבית של פיליפ. אנחנו הקוראים תוהים כל הזמן כמה ברצינות לקחת את זה, כמו אמא של
פיליפ, שאומרת: "כל האחרים כבר למדו להמשיך בחיים כמו לפני הבחירות ולשכוח מי הנשיא. וזה מה שגם אנחנו נעשה."
זאת גם הפעם הראשונה בה אני כותב, במסגרת הטור הזה, ביקורת על ספר שנכתב על-ידי סופר יהודי. והספר הזה הוא יהודי מאוד. כמו
שמשפחת רות לא יכולה (למרות בקשת האם) לשכוח, ולו לרגע, מי הנשיא, היא גם לא יכולה ולא רוצה לשכוח את זהותה-שלה. היהודים
שפיליפ הכיר מילדותו – "אלה היו יהודים שלא נזקקו... לשום הצהרות אמונה או השקפת עולם כדי להיות יהודים... יהדותם גם לא נחשבה
תקלה או ביש-מזל או הישג שיש "להתגאות" בו... יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם... אני הכרתי את האנשים
האלה כל חיי."
קריאה נעימה!

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

 

כריכת הספר הקנוניה_נגד_אמריקה