פינת הקלסיקה העומדת בפינה

ברוכים הבאים לפינה הממליצה על קלאסיקה "העומדת בפינה".


המשותף לספרים שתקראו עליהם כאן, הוא שמגיע להם שיקראו אותם הרבה יותר. אה, וגם מגיע לכם לדעת שהם
קיימים, וליהנות מהם. לפחות חלק מהספרים האלה ראויים להיקרא "קלאסיקות", וכולם ראויים להיקרא (-:
מצד אחד, בחרתי ספרים שלטעמי הקריאה בהם היא מהנה וסוחפת. מצד אחר, אלה בדרך כלל ספרים שיש בהם קצת
יותר מסיפור. פשוט, נדמה לי שכשסופר כותב מתוך מודעות פוליטית, מתוך הומניות ומתוך דאגה לאנשים סביבו, אז
הסיפור הוא עוד יותר טוב.
אז –
קריאה מהנה בביקורת
וקריאה מהנה עוד יותר בספר!

יובל.

 

ליטומה בהרי האנדים / מריו ורגס יוסה


מריו ורגס יוסה הוא סופר מוכר ואהוב בארץ, והתלבטתי על אילו מספריו לכתוב כאן. אך כמתבקש משמו של הטור,
בחרתי בקלסיקה שנותרה בפינה, בצילם של "דודה חוליה והכתבן", "העיר והכלבים" ורבים נוספים: חמישה-עשר
מספריו של ורגס יוסה תורגמו לעברית, כיאה למי שזכה בפרס נובל לספרות.
והעובדה הזו ראויה לציון, כי חלק מהספרים שסקרתי עד היום אינם קלאסיקה במובן ה"מיינסטרימי": קלסיקת
הכדורגל של ניק הורנבי והסיפור-המניפסט של צ'ה גווארה הם דוגמאות לספרים שזכו למעמדם בעקיפין, כמעט בלי
הכרה ממסדית. קיראו אותם לצד "ליטומה בהרי האנדים" ותרגישו בהבדל: אתם מוזמנים לקרוא סיפור שנכתב בידיו
האמונות של אחד מבכירי הסופרים בדורנו.
ליטומה הוא סמל שמוצאו בעיר הגדולה, אך הוצב, למורת רוחו, בתחנת דרכים נידחת, על הרי האנדים, ליד דרך לא
סלולה ומכרות מלח שעתידים להינטש. יחד איתו משרת טומס, או בשם החיבה שלו: טומסיטו. ה"יישוב" היחיד
בסביבתם הוא מחנה הכורים, והמקום היחיד לצאת אליו הוא הפאב של דיוניסיו ואשתו דוניה אדריאנה, שם משתכרים
הכורים כל לילה. אבל אלה כמו אלה, וגם האינדיאנים, התושבים הקדמונים, נראים לליטומה כמו אנשים זרים, שונים,
כמו חידה שהוא לעולם לא יצליח לפתור.
ליטומה מתמודד עם הגעגועים לעיר הגדולה ולמשפחה, וטומסיטו מתגעגע לאהובתו המדהימה, המושלמת, זאת שהקריב
בשבילה הכול. כל לילה שומע ליטומה מטומסיטו עד כמה האהובה הזאת מדהימה ומושלמת, והוא משלים עם המצב, כי
אין בסביבה בידור טוב יותר מהזיותיו של הסגן. אהובתו של טומס הייתה תחת חסותו של מנהיג מאפיה. טומס התאהב
בה, רצח את המנהיג, ונאלץ לברוח הכי רחוק. נדמה שזאת הייתה אהבה חד-צדדית. אבל הסיפורים שלו מזכירים
לליטומה ששם, למטה, בשפלת החוף, מתקיימת הציוויליזציה.
טומסיטו וליטומה מתמודדים גם עם הטרור הקומוניסטי ששוטף את פרו באותה תקופה. בשנות השמונים השליט ארגון
"הנתיב הזוהר" טרור כלפי כל מה ומי שייצגו בעיניו את השלטון או את הבורגנות. גם אנשים טובים ופרויקטים עם
מטרות טובות הותקפו ע"י הארגון, רק בגלל שיוכם לשלטון. לגיבורי הסיפור אין ספק שהארגון קרוב אליהם, ושתחנת
המשמר תותקף בקרוב. ברור להם שכשזה יקרה, צפויים להם עינויים קשים ומוות.
מפעם לפעם משולבים בספר סיפורי ההתקפות של "הנתיב הזוהר" ברחבי המדינה. אחד מהם הוא סיפורו של פדריטו טינוקו,
'שוטה הכפר', ש"לא כעס על הכינויים האלה, כי לא היה כועס מעולם על שום דבר ועל שום אדם... בטוב ליבו ובפשטותו
קנה לו לבסוף את אהדת כולם." הוא ברח מהצבא, שאליו הוא גויס בכפייה, שוטט בהרים, אכל עשבים, והתיידד עם בעלי
החיים הנקראים ויקוניות. כך הוא הפך להיות האחראי על השמורה הממשלתית לשיקום הוויקוניות. יום אחד הגיעו לשם
כוחות הנתיב הזוהר. ורגס יוסה מספר בצורה מצמררת איך פותה טינוקו, שכל כך אהב את החיות התמימות, לקרוא
לוויקוניות ממחילותיהן, ואיך התהפך עליו עולמו כשראה מה עשו להן הטרוריסטים.
אם לא די בבדידות הגדולה ובפחד מהטרור, הרי שליטומה הולך ונחשף עם הזמן למיתוסים האפלים, העתיקים, ששולטים
בנפשות אנשי ההרים. המיתוס היחיד שבו מנצח בן אנוש את השד הוא "סיפור של דם, גוויות וחרא, כמו כל סיפורי
הפישטאקוס [שדים]". הפחד הזה של האיש המודרני, בן שפלת החוף, מהמיתוסים ומהשפעתם על המאמינים, מתגלה כציר
המרכזי של הסיפור, זה שהולך וסוחף ככל שמתקדמים בקריאה, עד הסוף. אלה מיתוסים במלוא מובן המילה: הם עולם ומלואו,
הם מפחידים, מתעתעים, ואדם כמו ליטומה לא יבין לעולם מה כאן אמת ומה בדיה, מה עושים האנשים עם המיתוסים, מה הם
עושים בגלל המיתוסים, ואיך, בגלל האמונה, האנשים רואים אותו.
כך נע "ליטומה בהרי האנדים" במתח שבין היצר האנושי לפתור תעלומות ולהשליט סדר וצדק (גם כשאין לכך סיכוי), לבין
הפיתוי לקבל את דבריה של דוניה אדריאנה, בעלת הפאב: "הצרות הכי גדולות באות תמיד מרוחות שלא מופיעות בגלוי. הן
אלה שדורשות יותר ממה שבני-האדם יכולים לתת להן. הן פה, אבנים בין האבנים, מחכות שמרוב צרות יתפוצץ לפועלים
הראש... יותר טוב שתעשו כמו שבעלי מייעץ לכם: תשתו ותשתו עד שיצא לכם מכל החורים, כי כששיכורים הכול נהיה
יותר טוב ממה שהוא באמת, ואין יותר לא טרוקוס [טרוריסטים] ולא פישטאקוס ולא כל מה שמרתיח ומפחיד אתכם."
ליטומה מנסה לדבוק בפיכחון, גם מול השדים, כוחות הטבע והטרור, וגם כשההזיה הכי מופרכת ששמע בתחנה מתגשמת.
אתם מוזמנים לנדוד ולהיאחז יחד איתו באדמה הסוערת של דרכי האנדים.
קריאה נעימה!

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה