פינת הקלסיקה העומדת בפינה

ברוכים הבאים לפינה הממליצה על קלאסיקה "העומדת בפינה".


המשותף לספרים שתקראו עליהם כאן, הוא שמגיע להם שיקראו אותם הרבה יותר. אה, וגם מגיע לכם לדעת שהם
קיימים, וליהנות מהם. לפחות חלק מהספרים האלה ראויים להיקרא "קלאסיקות", וכולם ראויים להיקרא (-:
מצד אחד, בחרתי ספרים שלטעמי הקריאה בהם היא מהנה וסוחפת. מצד אחר, אלה בדרך כלל ספרים שיש בהם קצת
יותר מסיפור. פשוט, נדמה לי שכשסופר כותב מתוך מודעות פוליטית, מתוך הומניות ומתוך דאגה לאנשים סביבו, אז
הסיפור הוא עוד יותר טוב.
אז –
קריאה מהנה בביקורת
וקריאה מהנה עוד יותר בספר!

יובל.

בני שכונתנו/ נגיב מחפוז

"הנה סיפור שכונתנו – סיפורי שכונתנו, ליתר דיוק... וכמה רבים הם! ...כל אחד מספר אותם
כמו ששמע אותם בבית-הקפה או כפי שנמסרו לו מדור לדור."
כך נפתח הספר "בני שכונתנו", הספר הערבי הראשון שאני סוקר כאן, וכבר במשפט הפתיחה
מקופלות כמה מתכונותיו של הסיפור: השפה היפה והעשירה שלו, הממדים האפיים שעומדים
להיפרס בפני הקורא, והעובדה שהסיפור הזה – כמו כל סיפור שבעולם – הוא לכל היותר
ניסיון לספר את האמת, אך לעולם לא יצלח הדבר: בגלל הזמן שעבר ושיבש את הזיכרון, או
בגלל שלכל דור ודור יש עניין לספר את הסיפור בצורה אחרת. האווירה הזאת שורה על כל
הספר ומעניקה לו את טעמו: אגדה, משל, אפוס לאומי. בנוסף, קשה לפספס את הביקורת
האמיצה על החברה הערבית.
ראשית עלילת "בני שכונתנו" בבית הבודד שבנה האיש האמיץ אל-גבלאווי בישימון שמחוץ
לקהיר, על גבול מדבר אל-מוקטם. אל-גבלאווי היה אדם נערץ, וביתו היה מקום של נחת, יופי
ואושר (הנה, אתם בטח כבר מרגישים עד כמה "בני שכונתנו" כתוב כאגדה, מזכיר את
"סיפורי אלף לילה ולילה"). אך אל-גבלאווי דרש מכולם יושר מוחלט, ומי שמעל באמונו נידון
להיות מסולק מהבית, ולעולם ועד להביט על הבית מבחוץ, להשתוקק ולהתגעגע אליו, לקנא
ביושבים בפנים, להילחם על חייו ועל כבודו מחוץ לחומות הבית, ולקוות לאורך חיים שלמים
שתיכף יצאו מהבית אל-גבלאווי או שליחו, ויזמינו את האיש הגולה לחזור אל היופי, האושר
והשלווה. מרגע שיסלק אל-גבלאווי את אחד מבניו, אדריס, יתחיל מחול הקנאה, התקווה
והאלימות, שלא ישכך עד סוף הסיפור.
ההערצה כלפי אל-גבלאווי לוותה תמיד בפחד. בעצם, הוא לקח לעצמו בכוח-הזרוע תפקיד
של ראש-קהילה, והשתמש בכוחו לפי הצורך. בשביל לתאר את התפקיד הזה, הצטרך מתרגם
הספר להמציא מילה חדשה: גביריון. גביר – איש נכבד ומורם מעם, שבו-זמנית הוא גם
ביריון: מי שלא מהסס להשתמש בכוחו. אל-גבלאווי השתמש בכוחו לפי הצורך, אך מדור
לדור רבים בשכונה הגביריונים שיש בהם הרבה מהביריון ומעט מאוד מהגביר. אדריס מסולק
ראשון מהבית, כשאינו מקבל את מרות אביו, ובעקבותיו הולכת ונבנית בחוץ שכונה שמתוארת
בעליבותה ובאלימותה, והיא נתונה בידי הגביריונים. אלה אמורים להכות רק במי שמפר את
הסדר החברתי, אך הם עסוקים תמיד בשימור מעמדם, בכל מחיר, בכל הכוח.
יש משהו ביחסים בין נכדי אל-גבלאווי שיראה לכם מוכר. המאבק ביניהם מזכיר מאוד את קנאת
קין באחיו הבל, ממש בתחילת התנ"ך שלנו (בראשית פרק ד). גם בהמשך הסיפור שזורים
מקרים ודמויות שמזכירים את התנ"ך, כמו גם מיתוסים ראשיים של הנצרות ושל האיסלם.
בדמותו של רפאעה, למשל, יש דמיון גדול לישו, שקרא לחמלה ולאי-אלימות, אך ממשיכי
דרכם – של רפאעה כמו של ישו – מיהרו להתרחק מהקריאה, להימנע מהבנת לב-העניין,
ולדרוש את החמלה באופן חסר-רחמים...
אם הגעתם עד כאן אתם בטח תוהים אם הספר הזה הוא בשבילכם. הרי יש פה כאן כמה קשיים
לקורא הישראלי: הספר הזה בא מתרבות שיש לנו עימות איתה, ואנחנו מוצאים בה חוסר-צדק
ועיוורון כלפינו. הוא מלא באלגוריות (אבל תזהו אותן בקלות). הוא גם דורש אורך נשימה,
למרות שהקריאה בו בהחלט זורמת. אולם דווקא בגלל אלה, "בני שכונתנו" הוא נקודת מוצא
מהנה ומרתקת אל התרבות השכנה, על קולותיה ומראותיה, קשייה, וגם על חסרונותיה.

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

 

 כריכת הספר בני שכונתנו