פינת הקלסיקה העומדת בפינה

ברוכים הבאים לפינה הממליצה על קלאסיקה "העומדת בפינה".


המשותף לספרים שתקראו עליהם כאן, הוא שמגיע להם שיקראו אותם הרבה יותר. אה, וגם מגיע לכם לדעת שהם
קיימים, וליהנות מהם. לפחות חלק מהספרים האלה ראויים להיקרא "קלאסיקות", וכולם ראויים להיקרא (-:
מצד אחד, בחרתי ספרים שלטעמי הקריאה בהם היא מהנה וסוחפת. מצד אחר, אלה בדרך כלל ספרים שיש בהם קצת
יותר מסיפור. פשוט, נדמה לי שכשסופר כותב מתוך מודעות פוליטית, מתוך הומניות ומתוך דאגה לאנשים סביבו, אז
הסיפור הוא עוד יותר טוב.
אז –
קריאה מהנה בביקורת
וקריאה מהנה עוד יותר בספר!

יובל.

מלכוד 22 / ג'וזף הלר

ברוכים הבאים לספר שמלא בהומור, דם, אימה, מוות, גסויות, ציניות ושיגעון.
זהו עולמם של טייסי צבא ארצות-הברית שמוצבים באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה, וטסים לאינספור משימות מבצעיות. הם
היו אמורים להצטרף ללחימה למספר קבוע מראש של משימות, ולחזור הביתה. אבל בכל פעם שגיבור הסיפור, יוסריאן, מתקרב למספר
שנקבע ולשחרור שתיכף בא, מפקד הלהק מעלה את מספר המשימות. הבעיה היא לא רק שנמאס כבר ושיוסריאן רוצה, כמו כמעט כולם,
לחזור לחייו הרגילים. הבעיה היא גם שכל טיסה עלולה להיות הטיסה האחרונה שלך, כשאתה טס לתוך שטח האויב מעל אש נ.מ. שמומטרת
עליך בנדיבות.
כך שבין אם יוסריאן ישרוד או לא, לאורך הספר נופלים רבים מחבריו. לעתים תיאורי המוות צנועים ומעוררי חמלה, ופעמים רבות הם
גרפיים ונטולי כל חמלה. בין מוות למוות קורים גם דברים פחות חשובים, כמו מסדרים. אבל הם חשובים מאוד בעיני לוטננט שייסקופף,
שאחראי עליהם ושקוע בהם כל-כולו: "החיילים היו יוצאים למסדר כל יום ראשון, נאבקים בהנג-אובר... ברגע שנאספו באמבולנסים
מספיק חיילים חסרי הכרה, אותת קצין הרפואה למנצח התזמורת לפצוח בנגינה ולסיים את המסדר." ושייסקופף? בעוד אשתו מחכה לו
במיטה ושואלת מדוע הוא לא בא, הוא עונה לה בחוסר סבלנות: "כי אין לי זמן! את לא יודעת שמתארגן כאן מסדר?"
אבל אלה הן באמת זוטות. נכון, הצבא צועד במצעדים, אבל כידוע, יותר מכך הצבא צועד על קיבתו. אז הנה עוד דמות משנה, שתאיר את
"מלכוד 22" מזווית נוספת: קצין המטבח מיילו מיינדביינדר. הוא אחראי על תזונתם של כל אנשי הלהק, אבל הוא לא מסתפק במזון שהצבא
מספק לו. מיינדרביינדר מנצל את הטייסת כדי להשיג אספקה מיוחדת מכל אזורי המלחמה. לא, חלילה, בשביל להניח אותה על שולחן
החיילים ולנחם את ליבם, אלא מתוך עיקרון שהוא מקדש: העיקרון הקפיטליסטי שחובה לנצל כל מצב כדי להרוויח כסף, ומה טוב יותר
לשם כך (אם תשאלו את מיילו) ממצב-מלחמה? אמנם לכל אחד בלהק יש מניה ב"קואופרטיב" של מיינדרביינדר, ולכאורה היא תמיד
בעלייה, אבל ממש לא ברור מה המניה באמת שווה. אל תנסו לפדות אותה.
כך אפשר להמשיך ולתאר את ההווי המלחמתי דרך הדמויות שמקיפות את יוסריאן, כמו רב"ט ויטקומב, העוזר האתאיסטי של הכומר (שלא
באמת צריך עוזר), או החייל המת שתופס מיטה בחדר של יוסריאן, והוא כבר מת בתחילת הספר, וממשיך להיות המת שבאוהל עוד זמן רב.
המלחמה משפיעה על כולם, אבל האנשים שונים זה מזה, מושפעים ממנה ומתמודדים איתה בדרכים שונות: מי באבדן השפיות ומי באבדן
המוסר, מי באבדן האלוהים ומי בכעס עליו (שיחה בין יוסריאן לבין אשתו של שייסקופף שנמצאת במיטתו: "חשבתי שאת לא מאמינה
באלוהים." "אני לא, אבל האלוהים שאני לא מאמינה בו הוא אלוהים טוב, אלוהים צודק, אלוהים רחום וחנון. לא האלוהים המרושע והטיפש
שאתה עושה ממנו." "בואי נאפשר זה לזה קצת חופש פולחן. את לא תאמיני באיזה אלוהים שאת רוצה, ואני לא אאמין באיזה אלוהים שאני
רוצה. סגרנו?")
ג'וזף הלר, מחבר "מלכוד 22", היה יהודי אבל בהחלט לא דתי. הסיפור הסוחף שכתב מלא באבסורד ובסרקזם, בכאוס נפשי וחברתי, ולא
מצאתי בו בדל טענה שאלוהים או אמונה דתית ימלאו את החסר או יפתרו את הבעיות. אבל היופי הגדול בעיניי ב"מלכוד 22" הוא שהכאב,
השיגעון והאימה הם רגשות, והם נמצאים שם בכמויות. במילים אחרות, אל תתנו לסרקזם להטעות אתכם: לפניכם סיפור שנכתב (לדעתי)
מחום ליבו של הלר, שבאמת כאב את מוראות המלחמה ובאמת כעס על היכולת האנושית שלנו להיות חסרי-רגישות כמפקדים, ששולחים
בקלות חיילים אל מותם, או כבעלי תפקידים שמנצלים את הזולת למען התועלת העצמית שלהם. זה ספר שהוא קרקס של דמויות ועלילות
מטורפות, אבל הוא גם הרבה יותר מזה, בזכות הרגש שתמיד נמצא שם.
קריאה מטורפת ונעימה!

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה