נעורים

דרמה נפלאה של פאולו סורנטינו. סורנטינו הוא אחד הבמאים האיטלקים החשובים בתקופתנו. בישראל הוא מוכר בזכות שני הסרטים
שלו "זה בוודאי המקום" ו"יפה לנצח", סרט שהוא מחווה ל"רומא" ו"לה דולצ'ה ויטה" של פדריקו פליני. הסרט שזיכה אותו בפרס האוסקר
לסרט הזר הטוב ביותר. מלבד היותו אחד הבמאים האהובים עלי, סרט זה היה הסרט האהוב עלי לשנת 2015. אי אפשר לא לזהות את סגנונו
הייחודי של הבמאי ובוודאי אי אפשר להישאר אדישים אליו. הסרט "נעורים" הוא חוויה על חושית, שמושפעת מ"8 וחצי" של פדריקו פליני
והוא עומד על הגבול בין סרטי סינמטקים לבין סרטים לקהל הרחב. הסרט זכה בשלושה פרסים מרכזיים באקדמיה האירופית לקולנוע: פרס
הסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי ופרס השחקן למייקל קיין. בסך הכול הסרט גרף 15 פרסים. 
את ההשראה לסרט היווה סיפורו של המנצח ריקרדו מוטי, שהוזמן לנצח על קונצרט ע"י המלכה וסירב לה. עליו מבוססת הדמות הראשית
של פרד בלינג'ר, מנצח ומלחין זקן, שפרש מעולם המוסיקה, לאה מהחיים ומבלה את זמנו במלון פאר בהרי האלפים בשוויץ. איתו שוהה
במלון ביתו לינה, שלטענתה עובדת בשתי עבודות, היא בת והאסיסטנטית של אביה. לינה נשואה לג'וליאן, בנו של חברו הטוב של אביה, מיק
בויל, במאי מזדקן שעובד יחד עם חמישה תסריטאים צעירים על סרטו האחרון הגדול שאמור לסכם את סרטיו ולהוות מורשת שישאיר אחריו.
עוד דמות חביבה שנמצאת במלון היא שחקן אמריקני צעיר שמיואש מההצלחה וממה שלעולם הקולנוע יש להציע לו, הוא נמצא באתר כדי
להתכונן לתפקיד הבא שלו. 
אומנם בסרט יש גיבורים ראשיים, קיימת תחושה שגם הדמויות המשניות חשובות וחיוניות לסרט. ברגעים לא צפויים הדמויות המשניות מפתיעות
עם דברי חוכמה, שמשפיעים על הדמויות הראשיות והן מוצאות את עצמן במרכז העלילה, למשל המעסה, או הילדה שראתה סרט שלא רבים ראו.
פרד ומיק הם דמויות ראשיות שהחברות רבת השנים שלהם מבוססת על זה שהם מספרים רק את הדברים הטובים והחשובים. עניין גילם, הנע
סביב ה- 80, הוא חשוב בסרט, מפני שהדיון שלהם הוא על היצירה ועל ההווה מול העבר. למשל, הפרישה וחוסר הרצון של פרד ליצור מול חוסר
הרצון להפסיק ליצור של מיק. בהווה שלהם מיק מסרב להשלים עם היותו קשיש ואילו פרד השכיל לקבל את זה. מגוון הדמויות מייצגות סוגים של
אמנות: קולנוע- שחקן אמריקני שרוצה להיות מזוהה עם הסרטים האירופאים והאיכותיים שהוא עשה, אך כולם זוכרים לו את תפקיד הרובוט בסרט
הפופולרי ששיחק בו. מוסיקה- הזמרת פלומה פיית' בתפקיד של עצמה, מרדונה שהשמין אך עדיין יודע לבעוט בכדור, (בעיני סורנטינו כדורגל הוא
סוג של יצירה). ישנה התייחסות לאומנות שדורשת שיתוף פעולה, למשל המנצח, שהיה צריך את אשתו כדי ליצור, והבמאי שצריך את השחקנית
הראשית שלו כדי להצליח. שתי הנשים מופיעות מעט בסרט, בסצנות מאוד מרשימות, ולמרות המיעוט הפיזי, הנוכחות שלהן מורגשת מאוד וניכרת
לאורך הסרט. הן מקשרות בין היחס לעבר ולהווה. העבר קשור לניגוד בין הזיקנה לנעורים. למשל, באחת הסצנות הבמאי מראה לכותבי התסריט
שבנעורים רואים את העתיד ואת הכול מקרוב, ובזיקנה רואים הכול מרחוק, זהו העבר. למרות הרבה רגעי ייאוש ועצב, יש בסרט הרבה חמלה
ותקווה. פרד מתקשר להתחבר לרגשות שלו, כשהוא סוף סוף מצליח לעשות זאת ועושה מחווה רומנטית, האישה למענה הוא עושה מחווה זו לא
יכולה להבין או להעריך אותה. בניגוד אליו, מיק נמצא בבעיה הפוכה, הוא מחובר מדי לרגשות שלו ואכפת לו איך הסביבה מרגישה כלפי היצירה
שלו, ולכן הוא לא יכול להפסיק ליצור ולהזדקן. גם השחקן האמריקני, רוצה לשקף רגשות חיוביים ותכונות אנושיות כמו תשוקה וחמלה ולא דמות
של רובוט. ולכן, בסופו של דבר, לא רוצה לגלם את היטלר שמייצג את ההפך ומסמל את הרוע בחברה. כל הדמויות בסרט דנות בנושאים המרכזיים
בסרט שהם משפחה ויחסי ילדים הורים, אמנות וזקנתם של אמנים, סודות, רגשות, יחסים בין חברים, נעורים וזקנה, נאמנות ובגידה, זיכרון ושכחה,
אמנות ויצירה, אהבה ובדידות.
בשבילי זו הייתה אהבה ממבט ראשון, שרק גברה עם חמשת הצפיות הבאות שלי בסרט זה. אהבתי את צוות השחקנים הנפלא שכל אחד מתאים בדיוק
מושלם לתפקידו. מייקל קיין מבצע פה את אחד התפקידים הטובים בכל הקריירה שלו. גם הרווי קייטל עושה עבודה מעולה יחד עם פול דאנו. רייצ'ל
וייז חיננית כמו תמיד. ולמרות התפקיד הקטן, גם ג'יין פונדה נותנת הופעה חזקה וגרוטסקית.
הסרט בנוי כל כך טוב שאין בו אפילו פריים אחד שהייתי מוותרת עליו. בסרט יש מספר סצנות מצוינות, למשל הסצנה שבה רואים את מרדונה בועט
בכדור טניס או הסצנה שפרד מנצח בטבע על פעמוני הפרות בשדה. הסרט דורש סבלנות בצפייה, אך הוא מתגמל ביופי על כל היבטיו, בין אם מדובר
באווירה שנעה בין ריאליזם כואב והחמצה ולבין פנטזיות חולמניות של הדמויות. הרגשתי ש"נעורים" מצליח ללכוד את המועקה האנושית הקיומית
ולאגור בתוכו תובנות חכמות על הקשר בין אמנות לחיים, שעטופות במשפטים יפיפיים כמו "רגשות זה כל מה שיש לנו". מוטיב היופי בסרט, עוצר נשימה
בין היתר בגלל החיבור ההדוק בין צילום למוסיקה. את הצילום הנהדר מספק הצלם הקבוע של סורנטינו לוקה ביגאצי. לדבריו, הם מנסים לשים את
הכאוס בסדר ולאחר עבודה צמודה של כמה שנים ביחד, יש ביניהם הבנה עיוורת. בניגוד ל"יפה לנצח", שהיה מורכב ונפרש על מספר זירות ועם ניצבים
רבים, כאן מדובר בסרט פשוט שברובו מתרחש במקום יפהפה אחד. פסקול הסרט הקסום מכיל מגוון סגנונות ביניהם מוסיקה קלאסית, ג'ז, פופ ואינדי.
הבמאי טוען שאינו יכול לכתוב בלי להקשיב למוסיקה וכשכתב את "נעורים" שמע שירים של סאן קיל מון שהסכים להשתתף בתפקיד אורח.
סורנטינו הוא לא במאי של עלילה אלא של תמונות, הוא מכיר בחסרון זה והופך אותו ליתרון, בדומה לפליני שגם פחות ידע לבנות סיפור מורכב עם
עלילה קוהרנטית. לטעמי, הוא לא מנסה לחקות את פליני אלא להתכתב איתו, מפני שהסגנונות האמנותיים של שניהם שונים מאוד. "נעורים" הוא
סרט חכם, קומי וראוותני. הוא משעשע, נוגע ללב, מרשים, שנון, אנושי, יש לו עולם עשיר משלו והקצב בו אחר. הוא מפעים וסוחף ואי אפשר של
א להתרגש ממנו. בנוסף, הסרט מלא באהבת אדם, ברגשות וברגישות. אלה היו שעתיים שעברו לי כמו חמש דקות שבהן הייתי מהופנטת למסך. והיו
רגעים שבכיתי ובעיקר רציתי לחלוק את היופי הזה עם כולם. כעת ניתן לצפות במיני סדרה נפלאה של HBO "האפיפיור הצעיר" וליהנות מכישרונו
של סורנטינו.

לפסקול הנהדר של הסרט נעורים לחץ כאן

כתבה: אופליה פטרוסיאן, כותר ראשון שקמה