דרמה קומית מעולה של הבמאי האיסלנדי גרימור האקונרסון. מדובר בסרטו השלישי והמצליח שגרף 30 פרסים ביניהם הפרס הגדול
בתחרות "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. זוהי הפעם השנייה שסרט איסלנדי זוכה להצלחה בישראל, אחרי הסרט "לב רחב". צפיתי בו כבר
שלוש פעמים, ובכל פעם נהניתי יותר.
גומי (סיגורדור סיגוריונסון) חי בקהילה חקלאית איסלנדית נידחת ומנהל משק של כבשים. החיים של הקהילה כולה נסובים סביב הכבשים.
כבר בסצנת הפתיחה אנו מתוודעים לתחרות כבשים, בה גומי מגיע למקום השני כשהוא מפסיד לקידי (תאודור יוליוסון), אחיו, עמו הוא לא
מדבר ארבעים שנים. למרות שסיבת המריבה לא מצוינת במפורש, ניתן להבין שמלבד התחרות ביניהם, הבדלי המזג אינם ניתנים לגישור.
אנו רואים זאת בסצנה שבה קידי חם המזג, יורה בחלון של אחיו. גם בשעת הזכייה הם לא מתקשרים ומתרחקים בהקדם אחד מהשני כדי
למנוע מבוכה. לאחר התחרות, גומי חושד שהכבש המנצח חולה במחלת הסקרייפי, שפוגעת בעצבים של החיה ובהמשך ממיתה אותה. מחלה
זו מאיימת לערער את שלוות הכפר ואת כל רועי הצאן באזור. גומי מדווח על כך לווטרינרים המקומיים שבודקים האם צדק. בעקבות גילוי
המחלה, הווטרינרים מורים להשמיד את כל העדרים שבעמק, פעולה הפוגעת כלכלית קשות בכל החוואים, שחלקם מחליטים לגדל עדר חדש
ואחרים פורשים מהתחום. בשעת הויכוח הסוער שמתעורר בין התושבים, גומי הוא בין המסכימים להמית את הכבשים. הפגוע העיקרי כתוצאה
מכך הוא קידי שמרגיש שאחיו לא יודע להפסיד בכבוד ונוקם בו, אך לאחיו יש מניעים אחרים מפני שגם הוא רוצה להציל את העדר המשפחתי.
לשם הצלחת התוכנית, האחים יאלצו לשתף פעולה כדי להערים על הממשלה.
הרעיון לסרט "איילים" נולד מחיבור של שני רעיונות שהיו לבמאי, הראשון סיפור שאביו סיפר לו על שני אחים שגרו קרוב אך לא דיברו
ארבעים שנים, והשני רצון ליצור סרט על כבשים שמהוות חלק חשוב בתרבות האיסלנדית. הוויקינגים הנורבגים שהיו המתיישבים הראשונים
באיסלנד, הגיעו עם הכבשים. מאז הן לא רק מקור לגאווה אלא גם הקשר הרגשי של חוואים רבים התחביב שלהם היות שלא מדובר בעסק
רווחי מבחינה כלכלית. הם עורכים פסטיבלים ותחרויות של כבשים ויש תרבות שלמה מאחוריהן. הסרט הוא בעל אלמנטים ויזואליים שמאפיינים
סרטים "איכותיים" אירופאיים, אך בסרט זה, הם אינם מאולצים ומתפרסים בטבעיות. יש הרבה שקט בסרט ואין דיאלוגים רבים. הטבע הוא
דמות בסרט, המעוטר בנופים עוצרי נשימה. צריך סבלנות לקצב האיטי ולסגנון הייחודי של הסרט, אך הסבלנות משתלמת ומתגמלת. יש שוטים
ארוכים של איילים בשלג במלוא יופיים מאחוריהם עומד הצלם הנורבגי המצוין סטורלה ברנדט גרובלן. זהו סרט על בדידות ועל חום ובעיקר
על אהבת אחים. קשה לא להתפעל מהסרט ולא לפתוח את הלב לאחים המקסימים שמשוחקים בדיוק רב, במיוחד סיגוריונסן, בתפקיד הראשי.
משחקם הנפלא מצליח להעביר את הקשר המורכב של אהבה ושנאה בין שני אחים על רקע אהבתם לכבשים.
עלילת הסרט נשמעת כמו דרמה קורעת לב או כמו קומדיה משעשעת, כשבפועל הסרט נע איפשהו בין לבין. הסרט לרוב עצוב אך החלקים
המצחיקים עוזרים להתמודד עם הסצנות הקשות ולהכילם. למשל, הסצנה שבה גומי מעביר פתק לקידי בעזרת הכלב החביב שלהם. כמובן
שבסרט בולטת סצנה אחת מרגשת ומצוינת, שהיא סצנת הסיום הבלתי נשכחת. הסיפור מזכיר מעט את קין והבל רק שהוא מתפתח בכיוון
מפתיע ושונה והוא נטול פרשנות מקראית ורוחניות. הוא מאוד ארצי, לא מושלם בייחוד כשרואים גוף עירום, זקן ולא יפה, וקמטים, דבר
שפחות מקובל לראות בקולנוע ההוליוודי. שוטים אלה מעניקים לסרט את הממד האנושי המקסים כל כך. גם האמירה היפה על יחסי אחים, על
המריבה שיכולה להביא לניתוק קשר לשנים ארוכות ועל הקשר ההדוק והאהבה שבכל זאת נשארת. לדוגמה, הסצנה שבה גומי מושיט יד לעזרה
לאחיו השיכור, ומציל אותו. שני האחים שונים זה מזה, אך רווקים. אייל הוא הזכר של הכבשה שנועד להרבות אותה. שם זה הוא הרלוונטי
לסרט מכיוון שמתייחס לשני האחים הזכרים, שלא יתרבו ורואים בכבשים את ההמשכיות שלהם, כשכל אחד מהזכרים נמצא בתחרות אחד עם
השני. א-מיניותם באה בניגוד מוחלט לסצנת האייל שמרבה כבשה. כך גם שני האחים, רואים בכבשים שהם מגדלים את ההמשכיות של השושלת
שלהם ואת המורשת המשפחתית. האם הם משתפים פעולה עקב הפחד מגדיעת המשכיות שושלת הכבשים המשפחתית או שאצל שניהם יש רצון
נסתר בקרבה מחודשת?
כתבה: אופליה פטרוסיאן, כותר ראשון שקמה
