ספר החודש

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי / מאת אלינה ברונסקי

 

קראתי את הספר בנשימה אחת. ההתרשמות הראשונה שלי היא, שזהו מופע יחיד ותזזיתי של אישה אחת שמשתלטת על
כל השאר. מבריקה, מסעירה, נהדרת, חוצפנית, זדונית, שאפתנית, קובעת מטרות ומעפילה אליהן בלי להשאיר שבויים בשטח.
סיפורה של רוזלינד.
למה קוראים לו בשם המוזר: תבשילים.... זהו ממש לא ספר בישול. אל תטעו. מסתבר שכל אחד מבשל לעצמו את תבשיל חייו,
מתבל אותו בתבלינים החשובים לו ונותן לו טעמים. כאן התבשיל הוא חריף, קולני, סטירי, מצחיק ועצוב בעת ובעונה אחת.
הסיפור ריאלי מאוד, קומי וגם פסימי מנקודת המבט של רוזלינד ומהיד שלה המבשלת את החיים.
השם של רוזלינד הוא חלק מאישיותה הצבעונית. ברוסיה מתעקשים לקרוא לה רוזה, כמו שלבתה סולפיה (שם טאטרי גאה)
קוראים סוניה, ולנכדתה אמינט שגם הוא שם טאטרי קוראים אנא או אניה.
לבעלה של רוזלינד, (שקורא לה רוזה'לה), היא קוראת קלגנוב. בשם המשפחה בלבד. אין לו אישיות. מחוק. הוא פקיד שהגיע
למעמד די בכיר במפלגה אבל שלא כאחרים, זה בא מתוך אידאלים. הוא לא מוכן להיטיב את תנאי חייו ואת איכות חיי משפחתו
על חשבון האחרים, אלא להיות שווה להם. לכן הם מתגוררים בדירת שלושה חדרים אבל באחד מהם מתגוררת קלבדיה. דיירת
שמשמת בסיפור כאלטר-אגו של רוזה. קלבדיה משמשת כמפילת עוברים לשעת מצוא, וכשזה לא מצליח היא מיילדת. קלבדיה
לא שומרת על גזרתה, ומרשה לעצמה לזלול מהשוקולדים שרוזה שומרת כדי לשחד פקידים, מורים ואנשי מקצוע. שיטת השוחד
עוזרת. קלבדיה היא זאת שאומרת לפעמים לרוזה את האמת הלא נעימה בפרצוף ומאמתת אותה עם העובדות. ולמרות זאת,
תפקידה בספר מזערי. רוזה מאפילה על כולם.
העלילה פשוטה. רוזה דואגת לקידומה האישי ולקידום משפחתה בלבד. נטו. זה כל מה שהיא עושה. בעקבות זאת, היא מגיעה
למצבים אבסורדיים כגון "לחתן" את בתה סולפיה עם גברים שיכולים להיטיב את רמת החיים, להגר לארץ אחרת, או לגלות,
שהגבר שרוזה סימנה כמפלט מהארץ הקומוניסטית הקודרת לארץ המובטחת, מתגלה כפדופיל. רוזה מאלצת אותו להעביר את
שלושתן (רוזה, סולפיה ואמינט) לגרמניה. את שלושתן או אף אחת. לא רק אחת מהן. היא רומזת כל הזמן שכדי לזכות באמינט
הילדה הוא צריך להעביר את הסבתא והאמא גם יחד. הוא מעביר את שלושתן לגרמניה. זו לא גרמניה הזוהרת שרוזה חלמה עליה
אבל זו תחילת הדרך. כל האמצעים כשרים. הוא מתחתן עם סולפיה כדי שהן תוכלנה להישאר בגרמניה. רוזה אומנם שומרת על
אמינט מפניו, אבל בו בזמן, היא משכנעת את הילדה בכל זאת להיות נחמדה כלפיו.
..."אכלנו ריבה עם התה, כי מלבד זאת לא היה בבית שום דבר מתוק. אחרי שיחה על אומנות הבישול, קם דיטר והלך, כאילו במקרה,
אל חדרה של אמינט. הוא אמר שעם ילדים הוא יכול לדבר רוסית הכי טוב. הוא לומד ככה אחרת לגמרי והכי טוב לו זה ללמוד
מאמינט, ושיש לה קול יפה.......דיברתי עם אמינט על כמה שהזמנים קשים ושחייבים לחרוק שיניים ולהתייחס יפה גם לאנשים שמעיקים
עלינו, ככה אולי נצליח להשיג חיים טובים יותר". (עמוד 194-193).
בספר יש גם את הנקודה היהודית. אחד מהגברים שאיתם סולפיה מתחתנת בהמרצתה של רוזה הוא רוזנבאום. בן יחיד למשפחה יהודית.
ממנו נולדת עוד נכדה, שאותה רוזה אינה אוהבת. את קורותיהם איתם איני רוצה לגלות. ספויילר.
ואחרי כל זה. אחרי שכתבתי שזה ספר מלא הומור קוצני, ואחרי שכתבתי שזה ספר אישי שמתרכז בדמות אחת, אני חייבת לציין שהספר
כואב. ברקע - המהפכה הקומוניסטית – יש חוסר אמון בין אנשים, פחד, שוחד, דריסה של אנשים, כלכלה גוועת, תורים ארוכים להשיג
מזון על סף קלקול. משטר אפל.
וכמו שאמרתי, זהו סיפור על אישה אחת. לא משכילה אבל פקחית וקוראת את הסביבה. היא אוהבת את עצמה עד כדי נרקיסיזם, אבל
נושאת על כתפיה גם את אלה שהיא אוהבת או מחוייבת להם. רק בדרך שלה. כמו שאומרים אצלנו "לא רואה ממטר". היא בטוחה, שרק
היא בדרך הנכונה וכל השאר פשוט לא יודעים דבר ולא מסוגלים לעשות דבר בלעדיה. רוזה היא אישה נחושה שאינה מוותרת, וגם כשהיא
פוגעת באהוביה היא בטוחה שזה לטובתם. היא בכלל לא מבינה את ההשלכות של התנהגותה. לפעמים נכנסת לסיפור העין הצופייה של
הסופרת הכול-יכולה ומבהירה את הדברים. יכול להיות שגם היא מרגישה שהעניינים יוצאים מכלל שליטה.
זהו ספר על תרבות ועל משטר אפל, על תבשיל החיים שאינו אחיד. לאחד הוא מנחם וטעים, מעדן. לשני הוא חריף ומעלה דמעות.
והסוף?
לסיום, להרגשתי, יש כאילו סוף טוב. לא ברור לגמרי אבל עם אופק אחר. ורוד יותר. אבל יש כאן גם החמצה. זהו סוף שמודבק די בגסות
אולי משום שהמספרת האמיתית, אלינה ברונסקי, רצתה לצאת מהסיפור עם טעם טוב.
הסופרת אלינה ברונסקי כבר לא חיה בהרי אורל. היא שנים רבות מתגוררת בפרנקפורט שבגרמניה, "אמריקה", של פליטי הקומוניזם
מברית המועצות. הספר זרוע בכתמי ביקורת על המשטר הקומוניסטי המושחת, שמתואר לכאורה בתמימות וכאילו בנאיביות. הנאיביות כאן
משמשת כאמצעי ספרותי.
זהו ספרה השני שתורגם לעברית. הראשון הוא "פארק הרסיסים", ואני מודה שהספר גורם לי לרצות לקרוא גם את הראשון. אחפש אותו
בספרייה.

כתבה חוה ביסטרי-קוגל, ספריית רמת אליהו

 

כריכת הספר תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי