משפחתי וחיות אחרות ; חיות, ציפורים וקרובים / ג'ראלד דארל

לראשונה קראתי את הספרים האלה כאשר הייתי נערה. פרצי הצחוק הקולניים שלי בזמן קריאת הספר גרמו לכל בני
המשפחה לרוץ מכל פינות הבית כדי לראות על מה המהומה. עם השנים חזרתי שוב ושוב אל הספרים וחווית הקריאה
שלי השתנתה.
בשני הספרים כותב הזואולוג ג'ראלד דארל על תקופת ילדותו באי קורפו בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. משפחתו
האנגלייה של דארל - אמו, חובבת הסדר והבישולים, אֶחיו - לארי (הסופר לורנס דארל, טיפוס אמנותי ובוהמיין) ולסלי
(המשוגע על סירות ורובים), ואחותו מרגו, (רגשנית ורומנטית), חזרו לאנגליה לאחר שנים רבות בהודו. אי יכולתם
להסתגל לאופי החיים ולמזג האוויר באנגליה היתה אחת הסיבות העיקריות למעבר לקורפו.
בתחילה לא קראתי את הספרים ברצף. דילגתי על התיאורים וקפצתי הישר אל המפגשים המשעשעים של משפחת דארל
עם החיות שג'רי הילד הגניב לביתם: עקרבים בתוך קופסאות גפרורים, מרדף של כלבים לא מחונכים אחרי כלבה מיוחמת,
עוף דורס שמשמיע רעש אימים בלילות, דב קרקס שעקב אחרי ג'רי הביתה ועוד מקרים שגרמו לתגובות היסטריות ורב שיח
של חירשים, שבו בני המשפחה וחבריהם מגיבים בהקצנה בהתאם לאופיים. חזרתי וקראתי את הקטעים האלה וכל פעם
מחדש צחקתי עד דמעות.
כשהתבגרתי, גיליתי את הקסם הטמון בפרקי הספר שעליהם "דילגתי" בעבר. ההנאה והפליאה של ג'רי מכל בעל חיים,
גם מאלה שנראים משעממים ודוחים כמו רמשים ורכיכות; שלל הטיפוסים שמהווים תפאורה לחיי המשפחה: תושבי האי,
איכרים ודייגים שפותחים את בתיהם וחולקים עם ג'רי את מזונם וסיפוריהם; חבריו הבוהמיינים של לארי שבאים להתארח
ושוכחים לעזוב, המחזרים העקשניים של מרגו, שרשרת המורים הפרטיים של ג'רי (שכל אחד מהם טיפוס בפני עצמו עם
שיטות לימוד שונות ומשונות); ספיירו, נהג המונית שהסיע אותם כשהגיעו לראשונה לאי והיה להם מורה דרך לתרבות
המקומית, וכמובן תיאודור סטפאנידס, ידיד המשפחה שהיה מעין מנטור לג'רי ועזר לו לטפח את הסקרנות שלו ואת אהבת
בעלי החיים – כל התיאורים האלה, ותיאורי הטבע של קורפו כתובים באהבה רבה וגורמים לי להתגעגע לקורפו אף על פי
שמעולם לא הייתי שם.
דארל כותב בהומור. הוא מתאר את הטבע, בעלי החיים והאנשים בעין בוחנת. הוא אמנם רואה את המצחיק והמגוחך
בטיפוסים ובסיטואציות שונות אבל מאחורי ההומור מסתתרים האהבה והגעגועים לתקופה התמימה שבה החיים היו פשוטים
ומלאי שלווה.
"...האוויר החם, היין, ויופיו הנוגה של הלילה, מילאו אותי בעצבות מתוקה. כך יהיה תמיד, חשבתי. האי - זוהר, מסביר-פנים
ומלא סודות; סביבי בני משפחתי והחיות שלי, וכדי להשלים את התמונה - כל ידידינו...תנודותיה של הסירה ופעימות המנוע,
הלילה החם, וקולות השירה, יישנו אותי אט-אט. נרדמתי, והסירה המשיכה לשאת אותנו על פני המים החמימים והחלקים,
אל האי שלנו, ואל הימים הזוהרים שלא ישובו עוד." ("חיות, ציפורים וקרובים" עמ' 192-191)

כתבה: פז פקר, כותר ראשון שקמה

 

 כריכת הספר משפחתי_וחיות_אחרות