ברוכים הבאים לפינה הממליצה על קלאסיקה "העומדת בפינה".
המשותף לספרים שתקראו עליהם כאן, הוא שמגיע להם שיקראו אותם הרבה יותר. אה, וגם מגיע לכם לדעת שהם
קיימים, וליהנות מהם. לפחות חלק מהספרים האלה ראויים להיקרא "קלאסיקות", וכולם ראויים להיקרא (-:
מצד אחד, בחרתי ספרים שלטעמי הקריאה בהם היא מהנה וסוחפת. מצד אחר, אלה בדרך כלל ספרים שיש בהם קצת
יותר מסיפור. פשוט, נדמה לי שכשסופר כותב מתוך מודעות פוליטית, מתוך הומניות ומתוך דאגה לאנשים סביבו, אז
הסיפור הוא עוד יותר טוב.
אז –
קריאה מהנה בביקורת
וקריאה מהנה עוד יותר בספר!
יובל.
הצעיף הצבעוני / סומרסט מוהם
"אל תדאגי. עברתי דרך קשה, אך עתה שלום לי."
כך מבשר ולטר, אחת הדמויות הראשיות ברומן "הצעיף הצבעוני", לאשתו, קיטי, לקראת סוף הרומן.
אומרים שסיפור גדול הוא כזה שהדמויות הראשיות משתנות לאורכו – מתפתחות, מתבגרות, מגלות את עצמן. אם כך, וגם
לפי כל קנה מידה אחר, "הצעיף הצבעוני" הוא סיפור גדול. הבעל בסיפור הזה אכן עובר דרך קשה. אך נפתלת ומרתקת עוד
יותר היא הדרך שעוברת קיטי, הדמות הראשית, מילדותה המפונקת במעמד הביניים האנגלי, דרך מסעה להונג קונג ולסין,
ועד לחזרה אל אנגליה בסוף הסיפור.
במרכז הביקורת הפעם ספר שהוא לכאורה קצר – 188 עמודים – אך מחזיק בתוכו עולם רחב, קשת רגשות רחבה, ותנועה
נפלאה בין נופי סין לבין הנפשות של הגיבורים, פנימה והחוצה. את הצעיף הצבעוני שבכותרת לובשת קיטי לאחר שהיא חווה
אובדן כואב, והספר כולו נע בעדינות סביב מוות: הפחד ממותך-שלך, ממות יקיריך, אך גם סביב תחושת השחרור המוזרה,
העמוסה ברגשי אשמה, כשמסתלק מהחיים אדם שלא אהבת.
קיטי היא בת למשפחה אנגלית עם אב מפרנס, ואם שדוחפת גם את בעלה וגם את בתה להביא הביתה יותר כבוד ויותר כסף.
קיטי אמורה לעשות זאת בעזרת חתונה הולמת. יש לה גם אחות שהיא אמנם צעירה ופחות יפה ממנה, ולמרות זאת עומדת
אחותה להקדים אותה ולהתחתן לפניה. קיטי נבהלת, נלחצת, ואצה להתחתן עם המחזר העקשני שלה, ולטר. אמנם הוא בעיניה
"חסר חן וקסם", אך יש לו משרה סבירה של בקטריולוג. במסגרת התמחותו נשלח ולטר יחד עם אשתו למושבה הבריטית
הונג קונג. שם מנהלת קיטי חיים של חוסר-מעש בימים ומסיבות-קוקטיילים בערבים – חיים רדודים, חסרי ערך, אך המשך
ישיר לאורח-חייה באנגליה.
הספר נפתח בסצנה שהיא תוצאה של החיים ושל האופי של קיטי: היא בוגדת בבעלה עם סגן המושל, צ'רלס טאונסנד. הם
נפגשים בחדרים אחוריים עלובים. היא מאושרת איתו.
למרות שתיאור העלילה עד כה עלול להישמע כמו עוד סיפור ארכאי ובנאלי, הוא ממש לא כזה: תיאורי המשיכה, הבגידה,
הפחד להיתפס (והם אכן נתפסים) – כל אלה כתובים בשפה שטעונה במתח, בארוטיקה, בדרמה נפשית ובהתחבטות מוסרית.
כל אלה ארוגים וקשורים זה בזה. כתבתי כאן על ספרים בני המאה התשע-עשרה עד המאה העשרים ואחת, וביניהם מתייחד
"הצעיף הצבעוני", שפורסם ב-1925, בשפה יפה במיוחד (ואגב, גם בתרגום יפה ששומר על רוח המקור), ובמתח שנשמר
לאורך הסיפור ואף הולך ומתעצם בישורת האחרונה.
לאחר שוולטר מגלה את בגידת אשתו, הוא נוקם בה בדרכו הקרה והמחושבת: הוא מתנדב לצאת אל עיר שמשתוללת בה מגיפה
קשה, וקיטי נאלצת לבוא איתו כשהיא משאירה את המאהב מאחוריה, ופניה מועדות כלפי מקום שבו תפגוש את המוות בכל פינה.
שם, כשתרגיש חסרת-ערך ומשועממת, היא תתחיל להתנדב במנזר ולעזור לנפגעי המחלה. הדמות הפשוטה תהפוך לאישה עם
תחושת ערך עצמי, שלומדת מהם התמסרות, מוסר ומחילה. זה תהליך שלא תמיד הולך בדרך הפשוטה ובדרך הישר, ודווקא בכך
טמונה האמינות של התיאור. קיטי הבוגרת גם מבינה טוב יותר כמה שבריריים החיים: "היא ראתה את וודינגטון מצית לו סיגריה.
מעט עשן באוויר – אלה הם חיי אנוש."
קריאה נעימה!
כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה
