תערוכות ומיצגים

כסותה: תערוכה חדשה בכותר ראשון - אלון
אוצרת: עדי אנג'ל, הגלריה לאמנות. בשיתוף עם תחום אומנות באגף אמנות, כותרים ומורשת, החברה העירונית ראשון לציון

על התערוכה
המילה "כסות" במקרא מתייחסת אל בגד האישה. בגד הינו כיסוי-גוף שבניגוד לכיסוי גוף טבעי, כמו פרווה או נוצות, מיוצר באופן מלאכותי.
בהתאם להגדרה של חוקרות הלבוש היגינס ואייכר, לבוש הוא אוסף של מודיפיקציות של גוף האדם והוא משמש תוספת לגוף, כמו, משקפיים, תכשיטים וכד'. 
בגדים משמשים לכיסוי חלקי של הגוף, להגנה מפני קור ומפני חום וכן משמשים לנוי.
הרמב"ם בהתייחסותו לפסוק מספר שמות, וראה בילה "כסותה", בנוסף ללבוש, גם כמדור (מעין בית מינימלי), רכישת כלים לשימושה, מיטה כלי לישיבה,
כלי אכילה ושתייה. גם תכשיטים וכלי איפור נכללים במושג "כסותה". 
מיום שחווה ואדם אכלו מםרי עץ הדעת, נעשה לבוש בני האדם, ואף יותר מכך, לבוש בנות חווה, לאחד מהביטויים הגדולים ביותר של נורמות ההתנהגות
החברתית. תחת נורמות אלו בא לידי ביטוי חופש הפרט והכפייה של הכלל על הפרט.
בחברות שונות ובתקופות שונות בתולדות האנושות אנחנו יכולים למצוא שונות גדולה מאוד ברמת המקובלות של כיסוי גוף האישה וחשיפתו: מחשיפה מלאה
של נודיסטים, דרך הביקיני, חולצות הבטן, המיני ועד ללבוש של בנות האולפנות והנשים החרדיות שול הנשים המוסלמיות הלובשות צ'דור באיראן ובורקה באפגניסטן.
בתערוכה מציגים צלמים שונים, מרביתם חברי עמות הצלמים של ראשון לציון, את פרשנותם האישית לכסות האישה. ניתן לראות גם את הביטוי הנשי האישי וגם את
ביטויה של הכפייה של הכלל על הפרט, כמו מדי החיילות ונשים הלובשות את הסארי ההודי המסורתי. 
אין בתערוכה זו מתיחת ביקורת אלא אמצעי לשיקוף תמונת מצב. אנו חיים בעידן בו הגדרת הזהות האישית כפופה לסימוי החזותי. האובייקטים שבהם אנו בוחרים
לכסות את גופנו מעידים על התרבות, על הנורמות ועל הערכים. התערוכה מעלה שאלות על זהות נשית ועל זהות פרטית ועל היחס ביניהן.

 

              


                 

 

  

 

 

 

 

מי אני? תערוכה של אלונה סלוף - לביא
בכותר ראשון שקמה
אוצרת: עדי אנג'ל, תחום אומנות, אגף אומנות, כותרים ומורשת

               

מדהים לגלות כמה משתנה גוף האדם מרגע לבישת המסכה. אתה נעלם ומופיע מיד בדמות חדשה, פרועה משוחררת, שונה או אף הפוכה משלך.
תקופות ממושכות בתולדות האדם המסכות היו מעשה האומנות החשוב ביותר. יצירת המסכות היתה לחלק גדול ומפואר באומנות הפרימיטיבית.
בתערוכה זו יצרה האומנית, תושבת שכונת נאות שקמה, סדרת מסכות קרמיקה העוסקת במצבים מחיי היום-יום שאותם היא מקצינה. 
היא גורמת לצופה להתבונן בדמויות ולמצוא בהן את עצמו, שכן הן משקפות רגעים קטנים שכולם יכולים להזדהות איתם: רגעים של אושר, של
רוח שטות, של כאב ושל כעס. התבוננות במסכה מאפשרת לנו, לרגע אחד, כמו לעטות את המסכה על עצמנו ולהיות הדמות עצמה. וכך, לשחרר
בנו רגש של הזדהות עם המציאות גם של בריחה ממנה.