סמאדר


סמאדר / מאת מירב נקר-סדי
תל אביב, הוצאת בבל, 2017. 149 עמודים


לסיפור אין התחלה ואין סוף. אנחנו, הקוראים, פוגשים אותו בנקודה כל שהיא שהיא המשך. המשך של מה?
של כלום. כמו אתמול. כמו שיהיה מחר. בלי תקווה. כלומר, יש תקוה, אבל כבר ידוע לנו, הקורא הכל-יודע,
שיש הסללה של הילדה הטיפוסית הזאת, מהחלק הנחשל של החברה המזרחית בארץ. היא תמשיך כפי שהתחילה.
בלי מוצא.
סמאדר (רק בסוף הספר, פעם אחת, כשהיא מקבלת מכתב רשמי מבית הספר שמה נכתב סמדר). מתעוררת בבוקר
שבו מתחיל הסיפור, כמו בכל בוקר אחר. בבית של סבא שלה, שאליו עברה יחד עם אימה לאחר שעזבו את האבא
והבעל המכה והמתעלל מינית, פיני. אמא שלה זמירה כבר לא בבית. היא אמנם פוטרה מעבודתה ב"מכון" שבו
הועסקה כמנקה. היא השתינה לתוך דלי עם המים שאיתם שטפה את הרצפות, וזה התגלה במצלמות האבטחה. אבל
אמא שלה מעט מאד בבית. סמאדר חיה בתחושת פחד שמא תהיה נעזבת פעם נוספת. למרות שזו לא אמא אידיאלית.
היא בזה לבתה, מנמיכה אותה במילים כמו: את, לא יצא ממך כלום (כאילו מהאמא יצא משהו אדיר), ו"מאיפה נפלה
עלי הקללה הזאת, יא ראב". ולמרות שהקשר בין סמאדר ושאר הדמויות הוא רק דרך הניקיון או דרך פעולות שקשורות
בפיזיות. גם הסבא מתקשר איתה רק כשהוא מבקש שתחמם לו אוכל, או שתנקה את הניירות מלאות הליחה, שמתגלגלים
מתחת למיטה של בנו החולה, סלמן, שגר איתם באותו בית קטן. האמא וסמאדר מנקות יחד את הבית (אמא היא הכי טובה
בלנקות. זה מה שהיא יודעת לעשות). זו מהות הקשר. אין שיחות, אין חיבוק ואין לטיפה. אין שום תקשורת. גם כשהאמא
החליטה לעזוב את הבית היא פשוט באה אל סמאדר ואמרה לה – קומי. אנחנו עוזבות. בלי לשתף, ובלי הכנה מקודמת. לאמא
יש קשר חם מאד (כאילו כולן בשקית אחת) עם שלוש אחיותיה. (תקווה, כוכבה ואהובה – שימו לב לשמות. האמא היא זמירה).
החוט המקשר ביניהן הוא, שהן ביחד, כחטיבה, מקללות ומרכלות על הגברים שלהן או אלה שהיו להן. זה קורה כשהן רחוקות
מהגברים האלה, או שכשהן איתם ומשרתות אותם. הכוח הנשי המזרחי. הן נפגשות "בבוסתן", גינה קטנה שבה מטפל הסבא
יום יום. השם סמדר –ממגילת "שירי השירים" נושא משמעות בסיפור - שיח בושם בגן. לריחות יש משמעות. לריח הזיעה
ולריח של הקרם מיד-נייט, שבו האמא מתמרחת, כשהיא יוצאת למאהב שלה. סמאדר מתרחצת פעמים רבות במשך היום
(כשאמה זמירה לא בבית) לכאורה כדי להפיג את הריחות. כמובן שיש לכך משמעות אחרת. יחד עם זאת נוח להן, לכל הנפשות
הפועלות, להימצא ביחד. לכל אחד ולכל אחת תפקיד מוגדר שחוזר על עצמו. יש ביניהן סוג של זרימה. התנהלות ייחודית שמאחדת
ביניהן. את החוץ ואת האחר, מגלמת אמא של חברתה של סמאדר, אמיל, שמתנהגת באופן שונה לילדתה. גם המורות בבית הספר,
שנראות אחרת מאמא שלה ומאחיותיה, מתנהגות אחרת ומדברות באופן שונה. בית החולים שבו היתה מאושפזת לאחר "המכות היבשות"
שקיבלה מאביה, מייצג עולם אחר ובלתי מושג עבורה. גם האחיות והעובדת הסוציאלית שפגשה שם. היא מדמיינת את הבתים האחרים
והחיים שם. ואפילו אחותה, מירית, שנשארה בבית עם האבא והאחים ובאה לבקר, הם מנקודת מבטה של סמדאר, האחרים, השונים.
יש הרגשה שלמודל "האחר" סמאדר שואפת. כך היא היתה רוצה להיות. (למרות שדמותה של מירית ותפקידה בסיפור לא לגמרי ברורים).
יש בסיפור גם רמזים לניצול מיני. די ברור שסמאדר היא לא הטיפוס שיכול ליחצן את תנועת me too . סמדר שותקת ולא מנסה לשנות
את מצבה ואת גורלה. זו תמונת מראה של אמא שלה וניתן להבין שגם ההמשכיות שלה. כשהיא תהיה אמא ויהיו לה ילדים היא גם תהיה
אמא נוראית. חדגונית ובקצה התחתון של הספקטרום.
הספר כתוב בגוף שלישי אבל בשפה יומיומית מוקצנת. שפה עברית לא תקנית, אלא משובשת בכוונה. כמו שמדברים בסביבתה של סמאדר.
לעיתים מופיעים משפטים או ניבים בשפה גבוהה ואז הם מוקפים במרכאות. לדוגמא: "מלחמה עקובה מדם".
עצוב לי. אבל ההרגשה שלי עם סיום הספר היא הרגשה של חוסר תקווה. דרך ללא מוצא. יש מציאות ויש מציאות עוד יותר קשה.
הסופרת, מירב נקר-סדי, נולדה וגדלה באור יהודה. היא ראתה משפחות שכאלה. היא עצמה מספרת שגדלה במשפחה אחרת שאפתנית
ומאתגרת שהעניקה הרבה חום ואהבה, וההתבגרות שלה היתה רגילה, ויחד עם זאת היא מודעת לכך שיש אוכלוסיה כזאת ועליה היא מספרת.

מירב נקר-סדי מספרת שלמרות לימודיה והתארים שלה (דוקטורט עשתה בארה"ב), בכל מקום היא לא הרגישה שייכת. המשפחה, הבית האמיתי,
הוא בית ההורים, המקום שאליו מרגישה שייכות עד היום. זה ספרה השני. גם הראשון , אוקסנה, (שזכה אפילו בפרס לספר ביכורים
במסגרת פרס ספיר,בשנת 2013 ) עוסק באשה, עובדת זרה מקזחסטן שמאבדת את אשרת העבודה שלה ונעלמת, גם היא מנקה במקצועה.
"סמאדר" הגיע למקום המכובד. הוא נבחר ברשימה המצומצמת של 5 ספרים כמועמדים לפרס ספיר היוקרתי בשנת 2018. 
מי שרוצה לפקוח עיניים, להתבונן בישראל השנייה או השלישית, אולי להבין יותר טוב את החברה שבה אנו חיים, ואת השותפים שלנו לחברה
זו, מוזמן לקרוא את הספר. הספר קטן מימדים, 149 עמודים בסך הכל, מעניין ומאד קריא.
כתבה: חוה ביסטרי-קוגל, ספריית רמת אליהו

[caption id="attachment_11638" align="aligncenter" width="500"] כריכת הספר סמאדר שכתבה מירב נקר-סדי[/caption]