ואנחנו היינו עוד ילדות / גליה הראל דור

תמצית הספר היא חברות בין שלוש נשים שהתחילה כשהיו ילדות. בשלב מסוים שתי חברות המשיכו
להיות חברות והשלישית נותרה מחוץ לחברות. אלונה, נוסעת לפגישות עסקים בלונדון ולא חוזרת. בעלה,
רמי, מזעיק את חברתה אוסי וזו מתקשרת אחרי עשרים שנה לאיילת ומזמינה אותה לצאת איתה למסע
חיפוש אחרי הנעדרת, אלונה.
הביקורת שלי על הספר היא לא חד-משמעית. השפה נכונה וקולחת. התיאורים מעניינים. רמת המתח נשמרת
כמעט עד סוף הספר. הנושא: חברות בין נשים, מוכר לכל אחת מאיתנו, ולכל אחת יש מה לומר בנושא.
מה לא טוב?
ובכן, מבחינתי, האמינות. החברות בין שלוש ילדות ההופכות לנשים... מתוארת במידה קצת מוגזמת. כאילו
החור שנפער כשהחברות פוקעת עם הנתק (ולא חשובה הסיבה) הוא פיצוץ שלא יתמלא. חלל איום ונורא.
נו, באמת. חברות – חברות, אבל בכל זאת החיים זורמים, (שונאת את המילה הזאת), ישנם דברים גרועים
יותר, אסונות קטנים וגדולים, בעיות, מקרים, מהלכים שונים בכל משפחה ומשפחה. יש מפגשים עם עוד חברים
וחברות, לא רק מבית הספר, מהצבא, מהעבודה, מהשכנות, מהסופרמרקט, מהנסיעות המשותפות, מהטיולים...
ומאיפה לא. ונפרדים. וממשיכים הלאה. החלל לא כזה דרמטי. להיפך, כמה פעמים ניסיתי לחדש קשרים עם
חברויות ישנות ויצא מזה סוג של מפח נפש. לא מוגזם, אבל מפח נפש קטן.
כלומר, אני מבינה את ההתגייסות של השלישית לחיפושים משותפים אחרי חברת הילדות שלה. גם אני, לו יכולתי
הייתי מצטרפת למסע חיפושים כזה, גם אם זו לא היתה חברתי הטובה ביותר מימי הילדות.
אבל, שלא תבינו, הספר בכל זאת נותן סיפוק רב מכיוונים אחרים. המצבים המתוארים כל כך מוכרים וקל לנו להזדהות
איתם: הוויכוחים עם הבת שנועלת עצמה בחדר ולא נותנת מדרס לחיים הפרטיים שלה, היחסים עם בן הזוג, התיאורים
של חיי המשפחה, צילומי "הסלפי" הכמעט אובססיביים שנבחנים רגע לפני ההעלאה לטוויטר, כדי שיראו עד כמה אני
יפה ומוצלחת ועושה חיים משוגעים...הצורך להרשים, המדד להצלחה, ועוד ועוד.
ספר נחמד, קולח, ומאד ישראלי.
סיפור המסגרת (החברה שנעלמה והחיפוש אחריה) הוא תירוץ לספר אותנו, לדבר עלינו. ואוי, כמה שאנחנו דומים.
מבחינת העיצוב האמנותי. הספר מסופר מפי כמה קולות (בעיקר שלושת החברות, אבל יש עוד כמה), ובלוחות זמנים
שונים. בראש כל פרק כתוב שם המספר והתאריך. מה שעוד יפה בעיני שגליה הראל דור, המחברת, הוסיפה
(מפיה של אוסי שכותבת יומן) שירים, בחלקם של משוררים מהשורה הראשונה כמו לאה גולדברג, אברהם חלפי, זלדה
ועוד. אפילו שם הספר לקוח כציטוט מתוך שיר ידוע "תמונה" של דליה רביקוביץ. תחפשו את השיר. שווה. ותזכרו את
הביצוע הנהדר של יהודית רביץ. עוד זכרון ישראלי קולקטיבי. שירים שפשוט בא לך להעתיק אותם למחברת משלך
ולעיין בהם מפעם לפעם. לדפדף.
והנה פיסת חיים כפי שהיא מתבטאת בספר: (עמוד 70).
אני מתעוררת עוד לפני שהשעון המעורר בטלפון שלי מצלצל. הבית חשוך ושקט. אני נזכרת שאמא נסעה וממשיכה להתפנק
במיטה. הכי כיף לי כשאמא נוסעת. זה לא שהיא אמא לא טובה. היא דווקא משתדלת, אבל יש לה יותר מדי חוקים מעצבנים,
ועם אבוש תמיד אפשר לעשות מה שרוצים. חוץ מזה שהיא תמיד עסוקה בעצמה. במחשב שלה, בעבודה שלה, או במה נאכל
או בלאן נלך, אבל אף פעם היא לא באמת מקשיבה. וחוץ מזה כשהיא נוסעת יש לי אבוש אחר. אבוש שמח. מצחיק, אבוש שר.
אבוש משתולל, שלא אכפת לו כל הזמן מה אמא תחשוב, או מה אמא תגיד או אם אמא תתעצבן."
וקצת על הסופרת, גליה הראל דור.
ילידת 1990, גדלה ברעננה. נשואה עם ילדים. בעלת תוארים בכלכלה ובמינהל-עסקים וגם בכתיבה (מנשר). בימים אלה מתמודדת
עם מחלת הסרטן ומשתפת בבלוג משלה על מהלך חייה ועל המסע בעקבות המחלה.

כתבה: חוה ביסטרי-קוגל,ספריית רמת אליהו