המרדימנים / אנה אנקוויסט

בסוף הספר, הוסיפה אנה אנקויסט הסופרת, אחרית דבר שבה היא מספרת על הזמנה להשתתף בפרוייקט "סופר במחלקה" בשנת 2010.
זהו מקום שבו בחרה לבלות זמן רב במחלקת ההרדמה בבית החולים. אנה, שהיא פסיכואנאליטקנית במקצועה, ליוותה את המחלקה
שפתחה בפניה את שעריה ברצון רב. היא צפתה בפרוצדורות, ראיינה רופאים וחולים ולקחה חלק בחייהם. בעקבות התנסות זאת
נולד הספר "המרדימנים" (מילה שהומצאה על ידה), בהולנדית, בשנת 2011.

ואכן, אנחנו נכנסים ברגל גסה לחדרי הניתוח. בעיקר לתפקידם של צוותי ההרדמה, וגם לעבודתם של הכירורגים ושל הקרדיולוגים.
אנחנו מתבוננים בהחלפת המשמרות, בציוד ובהווי בית החולים. ולא סתם. ישנה קורלציה בין התחומים. הרופאה המרדימה שאנה
מספרת את סיפורה, סוזן, חיה חיים שבירים מאד במשפחתה הקטנה. היא נשואה לפסיכולוג, חבר טוב, אדם מדהים ותומך, אבל כמו
שנאמר אצלנו "ברגוע". יש להם בת יחידה. יש קשיים וחסמים בקשר בינה לבין בתה. למעשה היא אשה חסרת שורשים. שורשיה
נקטעו. היא גודלה (אמה נהרגה באסון) ע"י תחליף  - האחות התאומה של אביה. כלומר, לא היתה לה אם אמיתית וגם לא אב כי
הוא לא הצליח להתמודד עם גידול ילדיו. ובעת הזאת של הסיפור, הוא כבר מאד חולה וחוסה במוסד ובהמשך נפטר. חייה האמיתיים,
המרתקים, המסעירים שמגדירים אותה ונותנים לה הרגשת ערך נמצאים שם, במחלקה שלה ומתוקף תפקידה כמרדימה בכירה.
המשפחה האלטרנטיבית היא חבריה לעבודה והקשרים שביניהם. הם מחוייבים אחד לשני הן בתיפקוד בעבודה והן בקשרים החברתיים
שלהם. רוח טובה שורה ביניהם בדרך כלל. ישיבות צוות, כיבודים שונים, חדרי מנוחה משותפים, שהייה מרובה אחד בחברת השני.
ולכן אנו זוכים לתיאורים למכביר, מאד מקצועיים אבל גם מאד מדממים. ולמרבית הפלא, למרות שאני ערה לכך שאנשים לא אוהבים
לקרוא על מחלות ובתי חולים, נשאבתי לחלקים האלה שבספר. בזכות סגנונה הסיפורי של אנה אנקוויסט. יש לה סגנון כתיבה שאותו
זיהיתי כבר בספריה הקודמים שמאד אהבתי.

הגיבור הנוסף בסיפור הוא דריק, אחיה של סוזן. הוא גם פסיכולוג וגם חברו הטוב של בעלה, פטר. דריק גדול מסוזן בארבע שנים
והקשרים ביניהם חזקים ותומכים מאז שהיו ילדים קטנים וגדלו בצל הטרגדיה. למרות שכשדריק בגר ועזב את הבית כדי ללמוד, סוזן
חוותה זאת כנטישה.

לסיפור יש קצב משלו. אנה אנקוויסט היא גם פסנתרנית (ובעלה צ'לן), וכמו שהיא מכניסה לסיפור את מקצועה הראשי, פסיכואנליטיקנית,
כך היא מכניסה גם את המקצוע הנוסף שלה, פסנתרנית, והמוסיקה נוכחת בסיפור.

הסופרת פיתחה את הסיפור כסוג של סונטה קלאסית. הוא מחולק לפרקים ששמותיהם כשמות חלקי הסונטה. הסיפור מתפתח באיטיות,
גיבורים אחרים נוספים למרקם, אבל הנושא העיקרי נשאר. מאוד בולט ההבדל בין המשפחה הקטנה והשבירה שלה לעומתה חייה
המקצועיים הסוערים ומלאי החיים במחלקה בבית החולים (דווקא במקום בו המוות נוכח). סוזן טובה מאוד במקצועה, פרקטית ומעשית
וקשורה מאד לאחיה דריק ומנהלת את חייו. וזו תימה שנמשכת מאז היתה ילדה קטנה, כשגדלה ללא אם. נושא עיקרי שנוכח כצל כבד
בסיפור הוא נושא ההורות הלא-מושלמת. לסוזן יחסים בעייתיים עם בתה, וככל שהיא טובה עם מטופליה, רגישה, נוגעת, אמפטית,
מרגיעה, כך אינה מגיעה לכך עם בתה. והכאב על כך רב מאד ומתסכל.

כמובן שיש לסיפור עלילה, ויש התרה וסוג של סיום, אבל בין לבין ישנם מעגלים שנסגרים. אופי הילדות של סוזן ודריק ואופי היחסים
ביניהם בהמשך הסיפור דומים מאד. ניתן להשוות בין צורת ההתנהלות שלה במחלקה להתרחשויות בחייה הפרטיים. התובנות
הפסיכולוגיות חדות ולקוחות מתוך לקסיקון של עולם המושגים של הפסיכולוגים שאנו מכירים. הסיפור איטי, פתלתל אבל מאוד מתגמל.

ומילה על המתרגם. ד"ר רן הכהן, מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, זכה בנובמבר 2020 לפרס לטנפונדס לספרות הולנדית.
הוא הישראלי הראשון שזכה בכבוד זה. כל ספריה של אנה אנקויסט, שיצאו בשפה העברית (החמישי הוא "המרדימנים"), תורגמו על ידיו.

כתבה: חוה ביסטרי-קוגל, ספריית רמת אליהו.

 

כריכת הספר המרדימנים