מלאך או שטן / שרה אנג'ל

האם רצחה או התפלחה לעבריינים?

החלק הראשון

שאלה

האם רצחה או רק התפלחה? שאלה זו מנקרת במוחי. לכן, לאורך הקריאה בספר "מלאך או שטן" שכתבה שרה אנג'ל,
גוללתי את הכתבות עליה ועל שמעיה אנג'ל בארכיון "העולם הזה".
חיפשתי את גיבורי הפרשה: שמעיה אנג'ל, חיים שושן, נחום קלימון (מנדו), שלמה רובין, ישראל ישורון, הרצל אביטן,
רויטל ארביב, חגית ולדמן. חיפשתי גם את הנרצחים ומצאתי פורטרט של שולמית שלי. מישל נחמיאס לא תועד.
כיום הפרסום שזכו לו לפני עשרים שנה מקבל הדהוד פחות. איפה רויטל ארביב?
מה קורה עם הילד גורל-אדם שנולד בכלא?

טקטיקה ספרותית

החלק הראשון של הספר עוסק במאבק בין אמת לשקר, שמתחיל כששרה מועברת לבידוד. הבידוד הוא סיפור בתוך הסיפור
הגדול, הכלא. שרה אנג'ל, שפופה על הרצפה הלוהטת מחום הקיץ, מרשה לעצמה ופוצחת בשטף קדחתני. על אף הדחיפות
היא בוחרת לפתוח את הסיפור שלה בתחתית של התחתית. זו טקטיקה ספרותית שכאילו אומרת לנו: תסתכלו עליי, אני
בצינוק באוגוסט, אין לי סדין, רדיו ושירותים נקיים. תקשיבו לי. רק שם היא לוקחת רשות דיבור.
הדיאלקטיקה בין האמת לשקר, המאבק לזיכויה, מתחוללת משעה ששידלה אסירה למעשה אסור, לפני שהתוודתה על הפשע
עצמו. בהמשך היא נזכרת ביום המעצר באשמת רצח כפול. שוב השאלה היא אם היא אשמה. כמו לוליינית היא הולכת על
חבל דק, מצד אחד אינה מספרת את האמת הצרופה, ומצד אחר, מתוודה על התוקפנות באישיותה.
מתי היא מבלפת ומתי היא דוברת אמת לא נדע. נדמה שהיסודות הבדיוניים, שבהם שרה היא תמצית המרדנות ו"מכסחת"
סוהרות שריריות בלשונה, התקיימו לפנים, בעודה בודדה אי בזה, נעולה לצד אסירות מצווחות.
בקול וידויי היא מודיעה כי אם תורשע בדין תרצח ובה בעת כי היא "משוגעת על החיים" (עמ' 8). המעברים בין מצבי
הרוח נתפסים אמינים כמו רעשי הרקע של השלשלאות, שמטריפים אותה והמריבות הקולחות בינה לבין הסוהרות.

החטא ועונשו

בניסוחיה החריפים היא מסבירה את התחכום העברייני: "אני אשתוק כמו דג, כמו תיבה נעולה, כמו בויידם מאובק,
וכשיגיע מועד המשפט, אחרי שאשמע מה יש לכולם להגיד עליי, אוכל סוף סוף לענות על האשמה" (עמ' 36). עד שתדע
איפה היתרון שלה, היא מניחה למלחמת המוחות להתגושש תחת חסות השתיקה. עם זאת, התחכום עובד רק בתחילת
הדרך כשהחבורה עוד מגובשת.
כמו חברה טובה מהשכונה שנפלה, היא חולקת אתנו את התנאים בבית הסוהר ופורטת את העונש שלה לרגעים מלאי תסכול:
"כל כך הרבה זמן לא ישנתי. כל כך הרבה לילות עברו בלי מנוחה, כשכאבי גוף נמהלו בכאבים של נפש ואלו, בתורם,
בפחדים. עכשיו אני מניחה את ראשי על מזרן מצחין, בלי כרית, בלי ציפה, בלי סדין, וטוב לי כמו על מיטתו של המלך שלמה" (עמ' 13).
המחול האקרובטי שמאפיין את התנודות במצב רוחה תוך כדי מאבקים על טריטוריה מותיר אותה כמהה למשהו נעלה יותר.

החלק השני

שלב ההוכחות

לאחר שקנתה את אמוננו, עד כמה שהצליחה, היא עוברת לחלק השני שתכליתו הוכחת חפותה. המשפט מתגולל לרבות
העדויות הנרחבות של העדים נגדה, סיפור אהבתם שלה ושל שמעיה.
היא מתרחקת הלוך והתנכר מהחברים שלה ושל שמעיה, שמעידים נגדה, ובמקביל מתקרבת אל האסירות. היא חוזרת
על כך שבכלא אין שופטים אסירים ומשאירים זאת לבית המשפט, שמצדו נערם בעדויות סותרות, בקלסרים של ישיבות,
בדעות קדומות של המשטרה.

מאבקי כוח בכלא

הסוהרות גם הן אינן נקיות כפיים. הן דומות מאוד לאסירות, מסוכנות וזוממות: "לא מעניין אותי מה הם עשו בחוץ ועל
מה נענשו. הן ביצעו פשעים, נשפטו ונמצאות כמוני בבית סוהר. את ושכמותך הם האוייבים שלי כרגע" (עמ' 124).
הדילמה היא איך להתייחס לאסירה שרצחה יהודים ומתייחסת יפה אלייך, אפילו מצילה אותך, והיא רוצחת.

אומץ רב דרוש לאשה שישבה חמש שנים בכלא לכתוב את סיפור חייה. רוב הדמויות במשפט שלה התפרסמו בעיתונים,
אך במרחק השנים התפוגגו בעשן. למרות טשטוש הגבולות בכלא הספר הוא וידוי שהופך את הקוראת בו לשופטת:
השאלות אם עבריין מסומן יכול להשתקם, מי אשם ברציחות; האם עדי מדינה צודקים או מעלילים; מה תפקידו של הכלא
בעיצוב רבי פושעים; השאלה המרחפת מי אשם.
לסיום, שרה אנג'ל ניחנה בקסם ואני ממליצה לכם להכיר את הצד שלה.

כתבה: אביטל דוידוביץ, כותר ראשון אלון