אי התפוחים / הילה ארוון

אי התפוחים וג'יין אייר

 

הספר "אי התפוחים" שכתבה הילה ארוון מתאים לתקופת חוסר ודאות, שבה הנפש כמהה לסיפור "ג'יין אייר". כזכור, ג'יין אייר
היתומה נדדה בין בתים אל בית יתומים, ומשם הגיעה כאומנת לביתו של מר רוצ'סטר המריר.

גם מג אלישיביץ נאלצת לנדוד חסרת כל, נתונה לרעב ומחלות בקור האנגלי. בדרכה מאשפתות למלמלות, מעולב העולבים
באיסט לונדון לוילאות מוסלין בשכונת מייפייר, גם אנחנו הקוראות מתאהבות בה.

בסיפור "ג'יין אייר" רוצ'סטר צועק לג'יין כשהאחוזה בוערת, והיא, שמנסה להפוך למיסיונרית, שומעת את צעקתו וחוזרת אליו,
איך שהוא, עיוור וצולע.

גם בסיפור "אי התפוחים" הבאשערט של חנה שומע את כאב השפלותיה ומקרב אותה למשפחתו בנסיבות מסתוריות,
שמתגלות בבת אחת.

שני הספרים כוללים פן על-טבעי ומופלא (uncanny). ב"ג'יין אייר" אלה הצעקות שנשמעות מעליית הגג ומשחקי חברה
מתחום הכישוף; ב"אי התפוחים" אלה הם צירופי מקרים סמליים ונשף מסכות.

ארוטיקה דתית

הילה ארוון, סופרת דתייה, משתמשת באמות המוסר של התקופה הוויקטוריאנית כמוסכמות הלכתיות. כלומר, הגיבורים
צנועים במחשבה ובמראה; הנשים שומרות על תומתן ונשמרות מרמז לפריצות. יחד עם זאת, היא אומנית ביצירת מתח
מיני בין גיבורים ממעמדות שונים:

"קריאת פחד השתחררה מפיה של מג. הגבר לא היה טיפש, הוא הבין שחמדה את החפתים שלו, אבל לא היה לה הסבר
משכנע לתת לו. היא ניסתה לחלץ עצמה מאחיזתו הנוקשה, ורק גרמה לו להדק את אצבעותיו ביתר שאת על בשרה.
הוא הדיף ריח נעים של מי קולון שנמהל בארומה של המשקה האלכוהולי ששתה קודם. הוא היה חזק, והמבט הבלתי
מתפשר בעיניו הבהיר לה עד כמה הסתבכה" (עמ' 20-19).

רגעים עתירי מתח מעמדי נלכדים כמו אירועי גשם אצל חזאים. בהתאם לשמרנות הוויקטוריאנית, מגע ביניהם יוביל
לנשיקה בלבד והיתר לדמיון. אכן, הנשיקה היא האפריטיף והמנה העיקרית. ארוטיקה מעין זו, אף שהיא מחניקה את
הזרימה בין הדמויות, מרמזת שהמעשה עצמו עצום מבחינה רגשית, אלכימי ממש, בלתי ניתן לתיאור.

 

קריאה מחובקת

הילה ארוון משתמשת כך בנקודת המבט, שאנו מתמקדים בפרט אחד ומודרכים למשנהו. היא בוחרת את הפרטים
שאנו מתמקדים בהם באופן זהיר ומרגיע:

"רק עוד כמה ימים והכול ישתנה, היא עודדה את עצמה. הרוח המקפיאה חדרה אל עצמותיה מבעד לשמלתה הישנה
ולרדיד הצמר הממורט שלבשה, שהועיל לה כנגד הקור כמו כוסות רוח למת. הצינה של החורף הלונדוני לא היתה
דבר שאפשר לזלזל בו. אלו הימים האחרונים שהיא תלבש בגדים כאלו, מיום שני יהיה לה מקום ראוי להניח בו את
ראשה ומשכורת מספקת לרכוש לעצמה שמלה חדשה ומעיל חדש מחמם. היא לא תצטרך לקבץ נדבות או לעסוק
בעבודות בזויות. היא תעמוד מעבר לדלפק בחנות החמימה ותהיה מוקפת כל היום באנשים מתורבתים ובחפצי יוקרה" (עמ' 27).

מג פוסעת ברחובות לונדון ברוח קפואה, וההתמקדות עוברת לרדיד הקל שלבשה, ומשם לשאיפתה לקנות מעיל.
הפסקה משאירה טעם טוב מן הרדיד הדל לחנות חמימה.

מיומנות זו מדריכה אותנו ומגלישה את עינינו אל הפסקה הבאה, אל הפרט החושני שיעטוף את דמיוננו בתוך
תיאור החורף הלונדוני.

כמו שירים של ליאונרד כהן, שקולו הנמוך מרגיע את הנפש על הבוקר, כך ספרים מנחמים בערב, הם משקיטים
ומרדימים אותנו, וכל כך הולכים טוב עם המזגן.

כתבה: אביטל דוידוביץ', כותר ראשון אלון

 

כריכת הספר אי התפוחים