אנחנו שמחות להכריז על שמות הזוכות והזוכים בתחרות הכתיבה "מילה במקום" לשנת 2025.
בטקס שנערך ע"י כותר ראשון, רשת הכותרים והספריות בשיתוף קרן ראשון לציון, הוענקו שלושה פרסים ותעודות הוקרה לזוכים במקומות הראשונים.
השנה השתתפו 85 כותבים מהעיר ראשון לציון, מבוגרים ובני נוער.
נושא התחרות היה: תקווה.
קטגוריית הנוער
המסע לישראל – ליאור פינטו
נימוקי השופטים:
סיפור בנוי היטב, בעל קשת רגשות ברורה ומסגרת עלילתית מהודקת. הסגנון בהיר, רהוט ועשיר, מבלי להכביד בגודש מליצי. היצירה מעניקה רובד כפול: מסע פיזי לצד מסע נפשי,
ובכך מגשימה את הדרישה לעומק רעיוני. הדימויים המתגלגלים בין תקופות וחלומות מדגישים קול כתיבה ייחודי ואמין, בעוד שהמילה תקווה נטמעת כמניע סמוי לאורך כל
הטקסט.
****
המסע לישראל ממושך ומפותל, כרוך בשנים רבות של חיפוש בלתי נפסק אחר שייכות.
בדרכי חלפו על פני ארבעה אנשים.
הראשון, רץ כגוסס על ערש דווי הבורח בעיקשות מן המוות הקרב ובא, היה נראה כאילו נרדף על ידי כוחות בלתי נראים, לא חדל מלרוץ, ריצה נצחית וקדחתנית, כאילו הבריחה הייתה מהותו.
השני שקע בתוך ים דמעותיו , המסכן יבב על מר גורלו ואני, אני הרהרתי לעצמי שבמצב עגום ושפל שכזה כדאי היה לו לחפש אחר המגדלור.
אך לא כך היה, האומלל ילל ויבב ולא הביע ולו שום שמץ של מאמץ לחיפוש אחר האור הגואל.
את השלישי מצאתי בהמשך דרכי , וישיבתו חקוקה בזכרוני.
היה יושב ישיבה מרווחת ונושא עיניו אל הרקיע,
האם היה ממתין או חולם?
ממתין לשמש החמה שתשקע בהרמוניה ולאור שיפנה את מקומו לאפלה או אלמלא חולם על דבר שאם לא מתרחש במציאות יגיח בחלום?
שוב ושוב כך ישב לו כל יום והתמסר לשלווה המדומה שההמתנה והחלום סיפקו לו.
בהגיעי אל הרביעי הייתי תשוש מן הדרך הארוכה שעברתי והגעתי לנווה מדבר שואף ללגום מן המים הקרובים ביותר שעיני יכלו להבחין בהם
שם נתקלתי ברביעי, אינני יודע את שמו אך הינני זוכר אותו עטוף בשריון כבד ומחוספס , היה נראה שאף האל לא היה יכול לחדור מבעדו.
הוא פגש בי וללא ניסיון להיכרות הסתער עליי כאריה , נלחם ומכריז שאסתלק מיד משטחו שלו וכך היה - הסתלקתי.
בהמשך המסע הבטתי לאחור והתבוננתי על הלוחם האימתני וגיליתי אותו נלחם ברוח שמאיימת להפריע לשלוותו המזויפת.
והנה אני , השוטה התמים ,אשר נאחז בכוח החזק והפשוט ביותר מכולם.
התקווה.
קיוויתי לטוב , קיוותי.
קטגוריית המבוגרים
סיפורים
שיחי הסרפד – ליעד מוזס
נימוקי השופטים:
סיפור התבגרות פיוטי ועדין, המגולל התמודדות עם אובדן דרך דימוי מקורי של שיחי סרפד.
הדמויות מאוירות בקווים חסכוניים אך חיות, והמעבר מהשכול לאהבה ראשונה מציג מהפך רגשי אמין ונוגע ללב. לשון הסיפור מאוזנת בין תיאור לפיוט, ומעידה על שימוש מיומן
באמצעים ספרותיים. התקווה נטועה בלב העלילה, אך איננה מפורשת ודווקא בזכות זאת נוכחותה מורגשת בעוצמה, מתוך השתיקה.
****
שיחי הסִרְפָּד
הדרך הכי טובה לטפל בצריבת הסרפד היא פשוט לתת לו לצרוב.
בהתחלה הייתי נבהל מהאודם, מהנפיחות וממהר למרוח משחה, לשים קרח.
אבל עכשיו אני פשוט נותן לו להיות.
אני עוד לא יודע איך קוראים לה, אבל אני יודע שיש לה שיער רך כמו משי
שמתעופף באוויר גם כשאין רוח.
ואני יודע שהיא לא באמת נוגעת באדמה כשהיא הולכת, אלא מרחפת מעליה כמו פיה.
כבר חודשיים אני יושב בכל בוקר בין שיחי הסרפד, כפוף ועקוץ ומחכה לה.
בפעם הראשונה שראיתי אותה, נסענו אחרי האוטו השחור של חברת קדישא,
שלקח את אבא בדרכו האחרונה. ברחתי עם העיניים הדומעות שלי אל הרחוב
שהיה עסוק בשלו, ואז ראיתי אותה חוצה את הכביש.
ראיתי אותה מעבירה יד ענוגה בשיער הארוך והנפלא שלה, כשהיא פוסעת לה בקלילות על המדרכה.
היה בזה קסם.
אחרי השבעה הבור בבטן התחיל לגדול. אימא קראה לו החור השחור של הגעגוע.
"אסור לך להתמסר לבור הזה", אמר לי חבר שגם הוא איבד אבא במלחמה.
"כל הזיכרונות, הריחות, הקולות של העבר הם מתוקים, מתוקים כל כך,
אבל אתה חייב למצוא חבלים שימשכו אותך החוצה משם".
הוא נשבע לי שכל אחד בסוף מוצא את החבלים שלו.
אני קראתי לה נעמה.
בכל יום ב-7:20 ישבתי בתוך שיחי הסרפד וחיכיתי לה.
ואז היא הייתה מופיעה פתאום מקצה הרחוב, כמו נס. לבושה בחולצה דקה וג'ינס,
מרחפת מעל האספלט.
והזמן היה עוצר מלכת כשהיא הייתה חולפת על פני,
והחיים היו מתעוררים וחוזרים לרגש ולפעום ולהיות ראויים.
ופתאום הייתי סתם גיא, ילד מאוהב בן חמש עשרה.
בלי בור, בלי שכול, צרוב עד עמקי נשמתי.
קטגוריית המבוגרים
שירים
'מן האלף נתחיל' – ישי סנדק
נימוקי השופטים:
שימוש ייחודי בשפה. שימוש בהאנשה, 'לשונות דגן יונקים רגב ספוג דם', 'קרן רחוב דואב'. תיאור אותנטי, לא מזויף הן של ההרס והחורבן והן של התקווה והשיקום שמגיעים אחרי. ההקבלה של להקות העורבים בזמן ההרס למול להקות עגורים בעת השיקום. הדגן היונק דם למול החיטה שהיא בשורת השובע.
הוא מלמד את העולם משהו על מהות התקווה - מן האלף נתחיל, הוא אומר, אך לכולם – שורש באדמה.
****
מִן הָאָלֶף נַתְחִיל
עוֹרֵב מְשַׂרְטֵט מַעְגָּלִים
בְּאָבָק הַשְּׁתִיקָה.
לְשׁוֹנוֹת דָּגָן יָרֹק יוֹנְקִים
רֶגֶב סְפוּג דָּמִים.
נְשִׁימָה. חֲנוּקָה.
לֹעַ בֵּיתָהּ שֶׁל פֵּסִי – פָּעוּר.
כַּד תִּפְאֶרֶת עַתִּיק,
סְדָקָיו נֶחְרָצִים בְּלוּחַ הַלֵּב.
וְסֶרֶט צָהֹב –
עֲשָׁשִׁית בְּקֶרֶן רְחוֹב דּוֹאֵב.
חַי,
צוֹמֵחַ,
דּוֹמֵם –
אֶרֶץ וָעִיר,
מִנַּיִן נַתְחִיל?
שִׁירַת לְהָקוֹת עֲגוּרִים מַנְמִיכוֹת
שֶׁלֶף חִטָּה נְדִירָה – בְּשׂוֹרַת שֹׂבַע וְעֶדְנָה
שְׂחוֹק יְלָדִים בֵּין דַּפֵּי מַחְבֶּרֶת רִאשׁוֹנָה
בְּמַעְגָּל שֶׁל הוֹרָה – יָד פּוֹגֶשֶׁת אָחוֹת
וְחַמָּה זוֹרַחַת עַל בְּנֵי אֱנוֹשׁ בָּעִיר הַלְּבָנָה –
גְּוָנִים שׁוֹנִים, אַךְ לְכֻלָּם – שֹׁרֶשׁ בָּאֲדָמָה.
חַי,
צוֹמֵחַ,
דּוֹמֵם –
אֶרֶץ וָעִיר,
מִן הָאָלֶף נַתְחִיל.