Public Library in Labin, Croatia

Labin Biblioteka
אוכלוסייה: לאבין במחוז איסטרה שבקרואטיה, מונה כ- 7,000 תושבים.
מערך הספריות: ספרייה מרכזית
שנה: 2013
שטח: 1,200 מ"ר
עלות: 12 מיליון אירו
אדריכלות: Ivana Žalac, Margita Grubiša, Igor Presečan i Damir Gamulin
לקריאה נוספת ולתמונות: Labin Biblioteka

בעשר השנים האחרונות יש דוגמאות רבות, באירופה ובעולם כולו, למבנים תעשייתיים ישנים ונטושים שהפכו לחללים לתצוגות
אמנות ולמרכזי תרבות חדשים. החללים האלה מהווים מודל מצליח של קיימות לאתרים עירוניים ולתעשייה מקומית.
ב-Pijacal, אתר לשעבר לכריית פחם בעיר לאבין במחוז איסטרה שבקרואטיה, נעשה שימוש חוזר במבנה, הודות לאיכות שלו,
לארגון המרחבי שלו, לגודלו ולמגוון השימושים שניתן לעשות בו. כעת הוא משכן את הספרייה הציבורית המקומית. המכרה
המקומי ותעשיית הכרייה עצמה נסגרו אמנם במהלך שנות ה-80, אבל המבנה החיצוני, שנתן שירות לכורים, השתמר כדוגמה
בעלת ערך למורשת תרבותית של התעשייה.
הרעיון של הפיכת המכרה לשעבר של לאבין למקום תרבות, כזה שיציע תכניות תרבות חדשות לציבור, עלה בשנת 2005.
הצעד הבא היה הכרזה על תחרות לעיצוב אדריכלי חדש למבני המכרה, והפיכתם לספרייה ציבורית ולמרכז מולטימדיה חדשני.
הקול הקורא בתחרות הציג את המתחם הכולל של Pijacal כמרחב ציבורי עירוני חשוב, וכמאיץ עתידי לתרבות בכול המחוז.
הפרויקט הציג אזור הסובב סביב אלמנט דומיננטי – סוהט – רציף עצום היוצר גישה למכרה עצמו. כך הפך ה"סוהט" למרחב
ייצוגי של סמל חזותי מן העבר, עדות לעברה התעשייתי של העיר.
הספרייה הציבורית שוכנת במבנה הנקרא "בית השיש", היכן שהיו פעם משרדי ההנהלה של המכרה. זהו רק המבנה הראשון
שעובר שיפוץ ושימור, כחלק מפרויקט עירוני-אדריכלי כולל.
הרעיון שמאחורי העיצוב הפנימי של הספרייה מבוסס על שימור האופי הקיים והאווירה המיוחדת של המבנה, שילובם בפרויקט
החדש והתאמתם לשימוש החדש. בכל המרחב הפנימי ניתן לראות חלקים של הקונסטרוקציה הישנה ושל החומרים הישנים.
קירות השיש, האריחים ותקרת לבני זכוכית שופצו באולם השיש, ושומרו גם חלקים של ארובות, ואריחי קיר בלובי ובחדרי השירות.
אולם השיש הגדול, שבו שוכנת הספרייה כיום, הוא מקום שבו חולקו פעם המשכורות לכורים ושממנו יצאו הכורים לשביתות. הפרויקט
החדש מנסה להציג את המרחבים במקום, את הגודל שלו ואת האיכות של אור טבעי שנכנס. במונחים של צבע, הפרויקט החדש מכבד
את הסביבה הקיימת, והמעצבים בחרו באופן מיוחד בצבעים בהירים ולבנים לכונניות, לקירות, לריהוט ולחיפוי הרצפה. דבר זה
מדגיש את קירות השיש שנתנו למקום את שמו המקורי – אולם השיש.
הכונניות הוצבו בתוך גומחות שהיו פעם חלונות שהשקיפו אל המרחבים הסובבים. על מנת להפוך אותם נגישים, בהיקף הספרייה הורם
משטח הרצפה ונתחמו אזורים המאפיינים מגוון פונקציות של ספרייה, כמו מרחב לילדים, חלל קריאה ואזור למחקר.
החלל מעוצב בשיטת שתי וערב שעל פיו הונחו הקונסטרוקציה, העמודים, לבני הזכוכית בתקרה, החלונות והדלתות. מקצב של קווים אנכיים
נראה אפילו במידוף ובחוצצים, שנעים בקווים ישרים בחלל, דרך החיפוי המטאלי של הכונניות הלבנות ושל השולחנות.
משקל נגד ללבן הבוהק, מהווה החלל המונומנטלי של הספרייה, מבואה כהה צבועה בשחור. זהו בעצם אולם הכניסה המתחבר לחדרי השירות,
למרכז האינטרנט, לגרם המדרגות ולחדר ההרצאות. עם הצבע שלו ועם האווירה שמשדר, חלל זה מתייחס לתעשיית הכרייה עצמה ומביא
לחזית את המקום עצמו שפעם שימש במיוחד את הכורים.
מסדרון המרכזי, המוביל למה שהיה חדר הרחצה, יש חדר זיכרון קטן לכורים, סגור ועטוף בווילון עבה, ומוקרנים בו, על מסך מים, סרטי וידאו
מהארכיון שמתארים את החיים התת-קרקעיים של הכורים.
אריחי קרמיקה ירוקים, שכיסו את הקירות של חדר הרחצה של הכורים, שומרו בצורה של טלאים היוצרים עיטור מרשים לאורך הקירות
השחורים, ובאופן דיסקרטי מרמזים על שימושם הראשוני.
ההתערבות המבנית העיקרית בחלל היא התקנה של רצפה חדשה. על מנת לבדל אותה מהחלל עצמו כתוספת, כגוף זר, היא עוצבה כתיבת
מתכת, עם קונסטרוקציית מתכת, ורצפה ותקרה ממתכת גם כן.
שלב הפיתוח הבא של הפרויקט הוא אולם מולטימדיה, שימוקם בחדר הרחצה של הכורים שהוזכר לעיל. זהו חדר בעל ממדים מרשימים
למדי המוביל לספרייה הציבורית הפתוחה