כותר ראשון הבלוג

בלוג מבית היוצר של כותר ראשון. תמצאו כאן כל מה שמעניין לדעת על: ספרים, סופרים, משוררים, ספרייה, מידענות.
מאחורי המקלדת:
מרי בויקו - רכזת מחשוב ומידענית ברשת כותר ראשון
אירית ראב - מידענית בכותר ראשון- חביב 

לארכיון הבלוג עד סוף 2024 לחצו כאן.

אסופת ספרים מכל צבעי הקשת לרגל חודש הגאווה

בשנים האחרונות הספרות הלהט"בית הולכת ומתעצמת, ומקבלת מקום של כבוד בכל חנות ספרים או ספרייה עירונית. אלו לא רק ספרים חשובים, שמלמדים על סובלנות וקבלה,
אלא הם פשוט מרתקים, סוחפים ומרגשים, ובמילה אחת - מעולים. החל בספרים היסטוריים ותקופתיים שיגרמו לכם לבכות, ועד לרומנים גרפיים מתוקים שיעשו לכם טוב על הלב,
אסופת הספרים המומלצים שריכזנו לפניכם מציגה קשת ענקית של רגשות וחוויות שכל אחד ואחת יכולים להתחבר אליהם.
>> "החדר של ג'ובאני" -ג'יימס בולדווין
אחד הספרים הקלאסיים בספרות הלהט"בית. רבים טוענים שמדובר בספר על-זמני.
זו יצירה חצי -אוטוביוגרפית, של אחד הסופרים המעולים בספרות האמריקאית, על גבר אמריקאי שחי בפריז, שנקרע בין ציפיות החברה המעודדת אותו להתחתן עם אישה כמו כולם, לבין אהבתו לגבר איטלקי. הספר שיצא לאור בשנות החמישים, הקדים את זמנו בכמה עשורים, וחוקר בשפה עשירה ומרתקת את לבטיו וייסוריו של כל מי שנמצא בארון.
>> "מחיר המלח/קרול" -פטרישיה הייסמית'
עוד ספר קלאסי, שנכתב גם הוא בשנות החמישים על ידי הייסמית', מחברת של ספרי מתח כמו "הכישרון של מר ריפלי" ורבים אחרים. מעבר לכך שמדובר בספר פורץ דרך,
שנכתב בתקופה בה לא נהגו לכתוב על אהבה חד מינית באופן מוצהר, הוא מציג עלילה אופטימית של סיפור אהבה בין נשים, סיפור עם תקווה וסוף טוב. כל זאת, בניגוד ליצירות רבות אחרות שהציגו את חייהן של הלסביות בקווים קודרים וטרגיים.
>> "זרעים של חיבה" -שרה ווטרס
ווטרס, הנחשבת לאחת הסופרות הלהט"ביות הטובות ביותר, הוציאה תחת ידיה ומקלדתה מגוון נרחב של ספרים המתמקדים במערכות יחסים לסביות. היוצרת, שמתמחה בספרים תקופתיים, ומציבה את הגיבורות שלה באנגליה של המאה התשע עשרה והמאה העשרים, מציגה עלילות עשירות ומרתקות, חלק מהן מותחות במיוחד, כולן מנוסחות בצורה קולחת שלא תאפשר לכם להניח את הספר מהיד. רק מעטים מהספרים של ווטרס תורגמו לעברית, בין אלו נכלל הספר "זרעים של חיבה", המציג מערכת יחסים רומנטית בין שתי נשים באנגליה הוויקטוריאנית. ספר נוסף של ווטרס שתורגם לעברית הוא "משמרת לילה" שמציג את סיפורן של נשים גיבורות באנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה, כל אחת עם מאבקה האישי והמשא אותו היא סוחבת על גבה.
>> "עוצר נשימה" -אליס אוזמן
סדרת הרומנים הגרפיים של אליס אוזמן, שמציגה את סיפור החברות והאהבה של צ'רלי וניק, הצליחה לרתק אליה קהל רב של מעריצים. למרות שבאופן רשמי, רומני "עוצר נשימה" מיועדים לנוער ומוגדרים בתור Young Adult (YA), אבל הם יכולים להתאים גם למבוגרים יותר, שמבקשים להיזכר איך זה להתאהב בפעם הראשונה. הרומנים זכו להצלחה כל כך אדירה עד שהם קיבלו עיבוד משלהם בנטפליקס.
סדרת ספרי החופרת -יונתן שגיב
גם בספרות הישראלית לא חסרים ספרים להט"בים מצוינים. למשל "מי שסוכתו נופלת" של צבי בן מאיר, "עיר תחתית" של הילה עמית ו-"סיפור ורוד" של אילנה זפרן.
בין אלו, ניתן למצוא גם את ספרי "החופרת" של יונתן שגיב -"הצעקה האחרונה" (2019), "דברים שהשתיקה יפה להם" (2017), ו-"אין סודות בחברה" (2014).
הספרים מציגים את קורותיו של עודד חפר, בלש במקצועו, המכונה "החופרת", שמהווה אנטי-תזה מוחלט לדמויות בלשים אחרות כמו שרלוק הולמס, שכן הוא נוירוטי, פטפטן ובעיקר חסר ניסיון. בכל ספר הוא נדרש לפתור תעלומה אחרת, שדורשת ממנו לצעוד הרחק מעבר לאזור הנוחות שלו. כלל הספרים בסדרה מצחיקים וקולחים מאוד, שמציגים דמות בלש צבעונית ומרתקת במיוחד.
את כל הספרים המוזכרים למעלה, תוכלו למצוא בספריות "כותר ראשון"

140 שנה ליצירה "המקרה המוזר של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד"

"האדם אינו אמת אחת, אלא שתיים" (ר. ל. סטיבנסון)
השנה מציינים 140 שנה לצאתו של הספר "המקרה המוזר של ד''ר ג'קיל ומיסטר הייד" מאת רוברט לואיס סטיבנסון. הרומן פורסם לראשונה ב-1886 וזכה להצלחה אדירה.
עיתון "הניו יורק טיימס" ציין שמדובר ברומן "מקסים לחלוטין".
באותה תקופה, הספר "אי המטמון" היה הרומן המוכר ביותר של סטיבנסון, אבל דווקא הסיפור על ד''ר ג'קיל הפך לאחת היצירות החשובות והמשפיעות בתולדות הספרות הקלאסית. יש לא מעט תיאוריות ושמועות על תהליך הכתיבה של הרומן. אשתו של סטיבנסון טענה שהסופר היה מאוד חולה כשניסתה להעיר אותו משנתו, בסערת נפש עמוקה צעק עליה: "חלמתי סיפור בלהות נהדר!". תוך ימים בודדים של כתיבה אינטנסיבית הוא יצר רומן מסתורי ומרתק. סטיבנסון בעצמו כתב- "אני כל כך רגיל להמציא סיפורים, שאני ממציא אותם אפילו מתוך שינה. לפעמים הם באים אלי כסיוטים, כאלה שגורמים לי לצעוק... ברגע שאני מתעורר, אני ניגש לעבודה וכותב אותו".
עלילת הרומן מתרחשת בלב לונדון. ערפל לונדוני מאיים, אחוזות עתיקות עם דלתות נעולות וחרדה נסתרת שמצמררת את העצמות יוצרות תמונה גותית מפחידה. "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" הוא לא רק סיפור אימה קלאסי, אלא יצירה שבמרכזה עומדת שאלה פנימית חשובה לכולנו- מי באמת שולט בנו בפנים?
היצירה כאמור מגוללת את סיפורו של ד"ר הנרי ג'קיל המכובד והנערץ. ד''ר ג'קיל עוסק במחקר מעמיק על תרופה שתעזור להבין את הרוע הטמון באדם במטרה למצוא דרך לטפל בו בדרכים רפואיות. הוא רוקח שיקוי מסתורי שנועד להפריד בין הצד "הטוב" לצד "הרע" בנפש האדם ומנסה את השיקוי על עצמו... בלגימה מהירה ג'קיל הופך מדי פעם לאדוארד הייד- דמות אלימה וחסרת מצפון שמטילה את אימתה על העיר. בעצם ד''ר ג'קיל יוצר דמות חדה שמרכזת בתוכה את כל הרוע הנסתר שלו. ככל שהזמן עובר, אדוארד הייד הופך להיות יותר ויותר אלים, והדוקטור הופך להיות מלאך ושטן באותו גוף.
חוקרים טוענים שמאחורי דמותו של ד''ר ג'קיל עומד ויליאם ברודי, בחור צעיר ואמיד מאדינבורו. ברודי קיבל בירושה הון רציני ונחשב לאחד העשירים של העיר. הוא היה מוכר בעיר כ"דנדי" יפה תואר, לבוש בבגדים אלגנטיים. ברודי ניהל חיים ראוותנים, אך תושבי העיר לא יכלו לדמיין לעצמם שהג'נטלמן הזה הופך בלילות לגנב מנוסה שמצליח לפרוץ בתים רבים ולגנוב פרטי ערך. בסופו של דבר ברודי נתפס והוצא להורג.
לפני שיצר את הרומן, סטיבנסון ניסה כבר להפוך את ברודי לדמות ראשית במחזה אך המחזה לא הצליח.
ברומן "המקרה המוזר של ד''ר ג'קיל ומיסטר הייד" אנחנו רואים מאבק פסיכולוגי פנימי בין שתי דמויות שמכיל אותו בן אדם. הדמויות שונות עד כדי כך שלא ניתן לזהות חיבור ביניהן. ד''ר ג'קיל נאלץ לנהל מאבק פנימי לאורך שנים ומתוך רצונו לפתור את הבעיה, נולד רעיון ליצור עוד דמות מתוכו שתרכז את כל הרוע ותקל עליו. הפעולה הפיזית הצליחה אך המאבק הפנימי שלו נשאר. ג'קיל מנסה להשתלט על הייד ולדחוק את הצד האפל שלו אך לא מצליח ובסופו של דבר דמותו של הייד משתלטת עליו. הייד מצליח להתחמק כל פעם מעונש וכל ניסיון של ד''ר ג'קיל להיחלץ מלפיתתו של הייד מוביל לכישלון. הייד הוא לא סתם דמות שנוצרה מתוך ד''ר ג'קיל על בסיס כל הרוע שבתוכו- זה ניסיון להראות שהצד האפל של האדם קשה להסתרה. זה אולי נשמע די פרדוקסלי אבל ככל שד''ר ג'קיל מנסה להשתלט על הייד, כך הייד נהיה יותר אגרסיבי ומחפש קורבנות רבים יותר. הוא רומס ילדה, מעולל מעשי אימה ורוצח קשיש. ניכר שהמסר שהסופר מנסה להעביר מדגיש שבמקום לשלוט בכוח כדאי להבין לעומק את מקורו ומשמעותו של המאבק הפנימי. בסופו של דבר ג'קיל כותב וידוי ומתאבד מהפחד של חשיפה. סטיבנסון הצליח לזקק לתוך סיפור קצר את הפחדים העמוקים ביותר של החברה: המאבק שבין המוסר ליצר וזרע את הזרעים ליצירות ומשנות רבות לממשיכי דרכו.

הספר תורגם לעברית מספר פעמים וזכה לאינספור עיבודים אמנותיים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.

על ספרניות ואנשי ספר במהלך מלחמת העולם השנייה

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזכרם של מיליוני הקורבנות שנספו במכונת הרצח הנאצית, בחרנו להתמקד השנה במספר יצירות הבוחנות את פועלן ופועלם של ספרניות, אנשי ספר, מתעדים ומתעדות שנלחמו לשמור על כוחה של המילה הכתובה, למרות האופל הרב ששרר סביב.
בזכות מילים אלו שנכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאחריה, הסיפורים האישיים של כל אלו שהיו שם, במחנות ובגטאות, אינם נעלמים בין דפי ההיסטוריה וזיכרונם יישאר לדורות הבאים.
מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מאת שמואל ד' קאסוב
ספר זה, מגולל את סיפורו של ארכיון "עונג שבת", ארגון אשר הוקם בגטו ורשה, והתעצם במחתרת תחת אפם של הנאצים. בארגון לקחו חלק עשרות אנשים שתיעדו באופן שיטתי את חיי הקהילה בגטאות ופרסמו את הנעשה במחנות ההשמדה הנאציים, כך שכל בני העולם החופשי יוכלו לדעת ולסייע. קאסוב מתמקד בספר בדמותו של עמנואל רינגלבלום, אחד האישים הבולטים בארכיון "עונג שבת". רינגלבלום ברח מהגטו טרם פרוץ המרד המפורסם והסתתר בדירתם של זוג פולני. אולם, לאחר שהנאצים גילו את הדירה בשנת 1944, הם רצחו אותו, לצד אשתו ובת וחסידי אומות העולם שהסתירו אותם. אין מדובר בספר פרוזה, כי אם ספר מחקר קולח ומרתק, החושף חומרי ארכיון חשובים.
אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן מאת אסתר ספרן פויר
אסתר ספרן פויר, ניהלה לאורך ארבעה עשורים את מרכז "Sixth & I", המהווה מרכז תרבות, שיח ודת בוושינגטון די.סי. בספרה המרתק היא חושפת את סיפורה האישי בתור ניצולת שואה, אך גם את סיפורם של ארבעה דורות של מתעדי זיכרון מהתקופה. פויר, אמו של הסופר המפורסם ג'ונתן ספרן פויר, משתפת את הקוראים עם הגילוי שלה על כך שלאביה הייתה משפחה אחרת, שנספתה בשואה. בספרה היא הולכת בשבילי הזיכרון ומגיעה לכפר קטן באוקראינה, בו היא מגלה את סיפורו האמיתי של אביה, זה שהוריה השתיקו במהלך כל שנות חייה. עצם גילוי הסיפור, מטלטל וחושף אותה לפיסת חייו הנסתרת של האב האהוב, דבר שמשלים את פיסת הפאזל החסרה בלבה ומאפשר לה להתאבל עליו כמו שצריך.
הספרנית מאושוויץ מאת אנטוניו איטורבה
בספר פרוזה מרתק זה, איטורבה חושף את דמותה של דיתה, צעירה הכלואה במחנה ההשמדה אושוויץ, המקבלת על עצמה משימה חשובה אך מסוכנת: להציל ולהחביא ספרים, דבר שאסור היה בשום פנים ואופן להחזיק. כל מי שהתגלה עם ספר בבעלותו, נרצח, שכן, המילים בין הדפים עשויות להעניק מזור ותקווה, ורצון למרוד ולהילחם. בדיוק בשל כך, דיתה עושה כל מה שהיא יכולה כדי לשמור ולהסתיר את הספרים, גם כאשר דוקטור מנגלה מאיים לתפוס אותה. סיפורה של דיתה, המבוסס על סיפור אמיתי, מציג דוגמה אחת מבין אינספור דוגמאות של נשים, ונשות ספר בפרט, שלא חששו להילחם למען התקווה ועתיד טוב יותר, גם כאשר האופל והחושך איימו להתפשט לכל עבר.
הספרייה בפריז – ג'נט סקזליאן צ'ארלס
זהו ספר פרוזה נוסף, המציג את סיפורה של אודיל, ספרנית צעירה העובדת בספרייה הגדולה בפריז בשלהי שנות השלושים. עם בן זוג אהוב ועבודה חדשה ומרתקת, נראה שהחיים מחייכים אליה, אבל אז השמיים מתקדרים עם השתלטותם של הנאצים על רחובות העיר. לצד חבריה, אודיל פועלת ללא לאות או פחד כדי לשמור על הספרייה שהופכת למוקד התנגדות לשלטון הנאצי ונציגיו. למרות שהעתיד אינו בהיר, אודיל נעזרת בספרים ובמילים בתור נשק ושריון, כדי להציל רבים אחרים באחת התקופות החשוכות ביותר של ההיסטוריה, ובכך מצילה גם את עצמה.
את כל הספרים הנזכרים בפוסט – תוכלו למצוא בכותרים ובספריות של כותר ראשון.

300 שנה לספר "מסעות גוליבר"

/"סאטירה היא סוג של מראה, שכל מתבונן מזהה בה פנים של מישהו אחר אך אינו מצליח לזהות את עצמו"
ג'ונתן סוויפט

השנה מציינים 300 שנה לצאתו של הספר "מסעות גוליבר" מאת ג'ונתן סוויפט, הסופר האירי-אנגלי. "מסעות גוליבר" נחשב לאחת היצירות הידועות בספרות העולמית הקלאסית. רובנו מכירים את הסיפור של גוליבר כסיפור קלאסי לילדים, אך "מסעות גוליבר" יצא לראשונה כספר סאטירה פוליטית חריפה.
בשנת 1714, ג'ונתן סוויפט וחבריו ייסדו מועדון אינטלקטואלים בשם "מרטינוס סקריבלרוס".
יש חוקרים הטוענים, שהרעיון לכתיבת הספר "מסעות גוליבר" נולד במסגרת הדיונים של המועדון. חברי המועדון הציגו ביקורות וסאטירות על בעיות חברתיות ודנו רבות על ז'אנרים ספרותיים, במיוחד על ז'אנר ספרי המסעות. הז'אנר הזה היה מאוד פופולארי באותה התקופה, ובמרכזו עמדו דמויות שגילו ארצות חדשות וחזרו לארצות הולדתם בעזרת כוחות על.
ג'ונתן סוויפט לא התחבר לז'אנר, והרומן הידוע ביותר באותה התקופה, "רובינזון קרוזו" מאת
דניאל דפו, הפך לאחד הנושאים לסאטירה עליו. בעוד דפו הילל את כוחו היצירתי של האדם המסוגל להכניע את הטבע, סוויפט לעג לאדם והראה אותו כיצור חסר אונים. באחד המכתבים כתב הסופר: "המטרה העיקרית שאני מציב ביצירותיי היא לייסר את בני האדם יותר מאשר לשעשע אותם".

בהתחלה תכנן סוויפט לכתוב רומן פרודיה על ספרי מסעות, אך לבסוף הוא החליט להתעמק יותר בנושאים פוליטיים, מדעיים ודתיים. הוא החל בכתיבת הספר עוד בתחילת שנת 1720.
לראשונה, הוגש כתב היד של הספר לעורך והמו"ל בנג'מין מוט, תחת שם בדוי. בנג'מין מוט הבין מייד, שיש בידיו רב-מכר היסטרי, אך הוא נאלץ לערוך את הטקסט ולהשמיט חלקים שהיו בעייתיים מבחינתו.
כתב היד הובא ל-5 בתי דפוס שונים בו זמנית על מנת לזרז את הדפסת הספר.
הספר הפך ללהיט, זכה להצלחה רבה ונמכר באירופה. המבקרים הבינו מי מסתתר מאחורי דמותו של למואל גוליבר, וזאת לפי סגנון הכתיבה המיוחד של הסופר.
גוליבר, הגיבור הראשי של הספר, מגלה ארבע ארצות שונות ומנסה להבין היכן יש לאדם התחושה הנוחה והטובה ביותר. החלק הראשון של הספר - "המסע לליליפוט" (ספר הגמדים), הוא אלגוריה על סכסוכים פנימיים של פוליטיקאים אנגליים, אנשים קטנים שנפוחים מחשיבות עצמית ומסתכסכים אפילו על אופן שבירת ביצים. החלק השני - "המסע לברובדינגנאג" (ארץ הענקים), הוא ביקורת על מערכת המשפט, על מלחמות ועל הגאוותנות האנושית. החלק השלישי - "המסע ללפוטה", הוא פרודיה על מדענים שמשקיעים מאמץ בדברים מיותרים, עוסקים בחישובים לא מציאותיים, עד כדי כך שהמשרתים שלהם נאלצים להכות אותם באוזניים ובפה, על מנת לגרום להם להקשיב ולשוחח. החלק האחרון - "המסע להויהנהמס" מתייחס לארץ הסוסים, שבחברתם יש לגוליבר התחושה הנוחה ביותר - חברה נטולת רוע ומלחמות, חברה שבה לא משקרים ולא שואפים לשלטון.
יש כאן בעצם מדרגות של סולם האכזבות של הגיבור: בחלק א' אנו צוחקים על פוליטיקאים טיפשים, בחלק ב' אנו נחרדים משיטות המלחמה שלנו, בחלק ג' אנו נפעמים מהאבסורדיות של הידע שלנו ולבסוף, בחלק ד' נדהמים מעצם המהות הביולוגית שלנו.

שני החלקים הראשונים של הספר עובדו גם לסיפור לילדים והפכו אותו לפופולארי מאוד.
החלק הרביעי נחשב לחלק הקשה ביותר להבנה, למעין אוטופיה. הספר יצא במהדורות שונות, ופעמים רבות הוא לא כלל את החלק הרביעי, בגלל מורכבותו. חלקים שלמים של הספר נשמטו פעמים רבות על ידי מו''לים, משום שהם נתפסו כנועזים וכביקורתיים יתר על המידה.
גוליבר אינו רק הגיבור הראשי של היצירה אלא יותר דמות שדרך עיניה אנו מצליחים לזהות בעיות חברתיות רבות ולהסתכל על החברה באופן ביקורתי.
בתחילת הספר גוליבר מצטייר כאדם אופטימי, אך בסוף הספר הוא נגאל מהחברה שלו, משום שבדרכו חזרה הביתה הוא חווה את החיים כפי שהם צריכים להיות. הסופר שם דגש על כך שבני האדם שכחו כיצד להקשיב זה לזה, להתחשב זה בזה ולחיות בשלום זה עם זה.
סופו של הספר נשמע מאוד טראגי - גוליבר מבין שהעולם האידיאלי קיים בחברת הסוסים, והוא מעדיף לחיות איתם.
למרות שהספר זכה להצלחה רבה, סוויפט זכה גם לתגובות חריפות. הוא הואשם בשנאת בני אדם וברוע, בביקורת חריפה מדיי כלפי החברה, ואף טענו כלפיו שהספר על ארץ הסוסים הוא בעצם ביטוי לאופי הנוקשה של הסופר עצמו ואולי אפילו לשיגעון אצלו.
מעניין לציין, שהספר שימש השראה לסרטי הקולנוע הראשונים. דוגמה לכך היא הסרט "מסעות גוליבר לארץ הגמדים והענקים", סרט בן מספר דקות, שצולם ע"י במאי הקולנוע הצרפתי, ז'ורז' מלייס, מחלוצי הראינוע, בשנת 1902.
https://www.youtube.com/watch?v=hMjhegn1bOQ
בשנת 1939 הסטודיו של האחים פליישר הוציא סרט מצויר ראשון בשם "מסעות גוליבר" - שנתיים אחרי ההצלחה המסחררת של הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים". הסרט הפך להיות קלאסיקה קולנועית, והפך סופית את דמותו של גוליבר ואת עלילת הספר למותאמים לילדים. הכעסים של הסופר והסאטירה החדה נעלמו והוחלפו בשירים עליזים ובקו רומנטי😊
https://www.youtube.com/watch?v=rehNT9wIjUg&t=1396s
הסרטים הראשונים התמקדו בעיקר בחלק הראשון של הספר - ארץ הגמדים - משום שטכנית, באותה התקופה, היה קל יותר לביים אותם. החלק האחרון של הספר, על ארץ הסוסים, נחשב לחלק הקשה והאכזרי ביותר והיה פחות פופולארי כמקור השראה לעיבודים שונים. הספר "מסעות גוליבר" הוא לא רק רומן סאטירי מעולה אלא גם מסה פילוסופית על מעמקי הנפש של האדם.
הספר "מסעות גוליבר" זכה לתרגומים ולעיבודים רבים. הוא תורגם לעברית מספר פעמים. התרגום הראשון יצא בשנת 1923 בהוצאת תרבות בירושלים. בשנת 2022 יצא תרגום חדש, שכולל את כל החלקים המקוריים.
תוכלו למצוא את הספר בספריות שלנו:
https://infocenters.co.il/kotarishon/
גרסה דיגיטלית:
https://telaviv.overdrive.com/search?query=%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%A8

חמישים שנה ל"איש המאתיים"

השנה מציינים 50 שנה לצאתה של הנובלה "איש המאתיים" (1976) מאת אייזק אסימוב. הרעיון לכתיבת הנובלה עלה לכבוד חגיגות ה-200 להצהרת העצמאות של ארה"ב. המוציאים לאור תכננו להוציא אנתולוגיה שבה כמה סופרי מדע בידיוני ידועים היו אמורים לכתוב סיפורים תחת הכותרת "מאתיים"  וכל מחבר התבקש לפרש את הביטוי בדרך שלו. הפרויקט אמנם לא הצליח אך אסימוב הספיק לכתוב את הנובלה "איש המאתיים", שיצאה לאור לראשונה ב-1976 בקובץ סיפורים בשם .Stellar-2  

הגיבור הראשי של הנובלה, רובוט אנדרו, נרכש על ידי משפחת מרטין לעבודות בית.

יום אחד אנדרו מגלף בובת עץ מהממת. אבי המשפחה נדהם ממעשה בלתי אפשרי, שכן בתפיסתו רובוטים אמורים רק לבצע פקודות ולא ליצור. תקלה מקרית במוחו הפוזיטרוני מה זה? של אנדרו העניקה לו את היכולת של חשיבה יצירתית והצבת יעד לביצוע.

 משפחת מרטין מאפשרת לאנדרו לעסוק ביצירה, למכור את עבודותיו ואפילו לנהל חשבון בנק משלו. מרגע זה מתחיל מסעו של אנדרו מרובוט לאדם. אנדרו מתחיל את התהליך באופן הדרגתי, עד אשר הוא מגיע למצב שבו כמעט כל החלקים המכאניים מוחלפים בתותבות אורגניות, הוא אוכל מזון, מרגיש כאב ואף הנאה. במהלך המסע המורכב שלו, אנדרו שואף להשיג מטרה: להיות מוכר כבן אדם, להזדקן ולמות כמו כולם.

הנובלה חוקרת לעומק את השאלה: מה בדיוק הופך אדם לאדם? בדרכו למטרה, מוצבות בפני אנדרו והקוראים, דילמות אתיות ומוסריות שונות. הוא נתקל בחוסר הבנה, פחד ואפילו עוינות מצד חלק מהחברה, אבל בו זמנית מוצא תמיכה ועידוד אצל אנשים שרואים בו אישיות אמיתית עם אופי. כדי להגיע להחלטה סופית האם לבצע ניתוח במוח שיהפוך את אנדרו לבן מוות, הוא נאלץ להתגבר על מחסומים רבים, ביניהם קבלת העובדה שרק בני תמותה יכולים להיות מוכרים כבני אדם. בסופו של דבר, הוא מחליט לעבור ניתוח במוחו הפוזיטרוני ובכך הופך לבן תמותה. אנדרו ויתר על הנצח למען מעמד של אדם.

ביום הולדתו ה-200 הוא הוכר רשמית כ"איש המאתיים", שעות ספורות לפני שנפטר.

ייחודיותו של אנדרו מרטין בעולמו של אסימוב ובסוגת המדע הבידיוני טמונה בכך שדרכו לאנושיות הייתה לא רק פיזית ורגשית, אלא גם מוסרית ומשפטית. אך התכונה החזקה והייחודית ביותר של הגיבור היא הבנתו שהחברה לעולם לא תכיר בו כאדם כל עוד הוא בן אלמוות.

אסימוב מראה לנו שלחברה קל יותר לקבל את מי שחולק את החולשות שלה. בית המשפט לא הכיר באנדרו כבן אדם כל עוד הוא היה גאון, נצחי וחסין. אבל ברגע שהוא הופך לחלש ובן תמותה כמו כולם, אז החברה מכירה בו כאחד ממנה.

"איש המאתיים" מעלה שאלות חשובות על טבעה של האינדיבידואליות האנושית, חופש הבחירה ומקומה של הבינה המלאכותית בחברה. אסימוב מראה שהאנושיות אינה תלויה בצורה הפיזית או בזמן הקיום, אלא נקבעת על ידי היכולת לחשוב, להרגיש ולשאוף למימוש עצמי. הרעיון המרכזי של אסימוב עמוק הרבה יותר מסיפור על רובוט שרצה להיות אדם. זוהי מחשבה פילוסופית על מה שהופך אותנו לבני אדם.

במהלך השנים, הנובלה הפכה לפופולרית להפליא וזכתה בפרסים החשובים ביותר בעולם הספרות המדע הבדיוני, פרסי "הוגו" ו"נבולה".

לאחר 15 שנים החליט אסימוב להרחיב את הסיפור ובשנת 1992, בשיתוף פעולה עם רוברט סילברברג מי זה?, עיבד את הנובלה לרומן בשם "האדם הפוזיטרוני" בו דמותו של אנדרו הפכה למורכבת יותר ועולמו הפנימי לעשיר ורגיש יותר. ברומן אנדרו הפסיק להיות רק "רובוט חכם" והפך לגיבור טרגי מורכב. המסלול שלו הוא לא רק שדרוג טכני, אלא ניסיון ארוך להוכיח שהאנושיות לא נקבעת על ידי ביולוגיה, אלא על ידי היכולת לאהוב ולהקריב מעצמך. סילברברג הוסיף ותיאר את ההתפתחות החברתית במשך מאתיים שנים, מחברה חשדנית שפוחדת לחברה מתקדמת טכנולוגית, אך עדיין מלאה בדעות קדומות, המתבטאות בתחושות עוינות וחרדה כלפי אנדרו.

רוב החוקרים הסכימו ששיתוף הפעולה עם סילברברג הועיל לסיפור והפך את הנובלה לדרמה פסיכולוגית עמוקה. הרומן "האדם הפוזיטרוני" עמד בבסיס הסרט המפורסם משנת 1999 בכיכובו של רובין ויליאמס. בסרט נוסף גם קו רומנטי, שלא תואר ביצירות המקוריות, הרצון של אנדרו להתחתן רשמית עם אהובתו ולהפוך למענה לבן תמותה, דבר שהופך למניע העיקרי שלו בדרכו.

אסימוב לא זכה לראות את העיבוד הקולנועי של יצירתו.  הוא נפטר בשנת 1992 והרומן יצא כמעט במקביל ללכתו של המחבר והפך לסוג של צוואה יצירתית בנושא הרובוטיקה.

מוזמנים להגיע אלינו לספריות ולהנות מספרים רבים של אייזק אסימוב בעברית, אנגלית ורוסית.

https://infocenters.co.il/kotarishon/

 

מאה שנה להולדתו של הסופר מייקל בונד

היה זה יום אפור, עננים כיסו את השמיים, איימו להמטיר מטחים כבדים של גשם וברד, אך טרם עשו זאת. רחובות לונדון, שכבר רגילים לאיומים כאלו, לא התרשמו ממזג האוויר. עוברים ושבים גדשו את המדרכות, ישבו בבתי הקפה ועמדו ספונים במעיליהם בתחנות האוטובוס. בכל פינה וצומת, הופיעו גווני אפור וכחול, הצבעים האהובים על האנגלים של ימינו. לפתע, הפציע לו כתם אדום עז, היה זה כובע אדום רחב-שוליים שעיטר את ראשו של דובי נמוך קומה.
הדובי, ספון גם הוא במעיל כחול-כחול, מיהר לתחנת הרכבת התחתית, רץ בסערה לתוך הרכבת ששעטה במנהרה, ותפס את מקומו בקרון הראשון. היה זה הדב פדיגנטון, שמיהר למסיבת יום ההולדת של הסופר האהוב עליו, זה שהמציא אותו לראשונה, וכתב עבורו ספרים רבים בכיכובו, הלא הוא מייקל בונד.
ב-13 בינואר, ציינו מאה שנה להולדתו של מייקל בונד, סופר בריטי שהתמחה בעיקר בספרי ילדים. בונד נולד בשנת 1926 בברקשייר, אנגליה. הוא גדל במחוז רידינג, שהתהדר בתחנת רכבת מרכזית, מה שגרם לבונד הקטן לפתח אהבה גדולה לרכבות. הוא למד בבית ספר פרטי לבנים, שנבחר, לדבריו, מאחר שאמו אהבה את צבע הבלייזר של התלבושת האחידה, ולאו דווקא בגלל שנחשב בית ספר טוב, או ידידותי ללומדים בו.
הוא העביר שם את זמנו באומללות, בין דפי הספרים, עזב את לימודיו כבר בגיל 14, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. במהלך מלחמת העולם השנייה, מקום העבודה בו עבד באותה תקופה ספג פגיעה ישירה מפצצות חיל האוויר הנאצי, הבניין התמוטט על יושביו, 41 אנשים נהרגו, רבים נפצעו, ובונד ניצל. הוא הצטרף אל שורות חיל האוויר הבריטי, אבל נאלץ לפרוש בשל מחלת אוויר. הוא המשיך לשרת בצבא בחיל הרגלים, עד לשנת 1947.
את דרכו הספרותית, בונד החל בשנת 1945, כאשר שלח סיפור קצר לעיתון. הוא המשיך בכתיבת סיפורים קצרים ומחזות, במקביל לעבודתו ב-BBC. ספרו הראשון, "דב ושמו פדיגנטון", יצא לאור בשנת 1958. למעשה, את השיחה עם המוציאה לאור, שבישרה לו כי בית ההוצאה ישמח לפרסם את ספרו, בונד נאלץ לדחות עד לאחר סיום המשמרת שלו ב-BBC מאחר שלא הורשה לקחת הפסקות במהלך הצילומים. בשנת 1965, לאחר הצלחת עלילות הדב החמוד, פרש בונד מעבודתו היומית, והקדיש את כל זמנו לכתיבה.
בפני עצמו, הדב פדינגטון נחשב לגיבור בספרות הבריטית, שלה יש מקום של כבוד לדובים (כגון פו הדב של א.א.מילן או באלו של רודיארד קיפלינג). סדרת הספרים, הכוללת ספרי תמונות וטקסט, מגוללים את סיפורו של דב קטן וחמוד, שהגיע לחופי אנגליה לאחר ששט בספינה בתור נוסע סמוי מארץ מולדתו, פרו. בתחילה הוא הגיע אל דודתו, הדובה לוסי, אבל זו שולחת אותו ללונדון, כשבידיו מזוודה אחת, הכוללת מרמלדה, פנקס, כמה מטבעות ותמונה שלה.
בתחנת הרכבת פדינגטון, הדב פוגש את הזוג בראון, המאמצים אותו אל ביתם, ומכנים אותו על שם תחנת הרכבת בה נפגשו. בספר, פדינגטון מתאקלם בחיים באנגליה, ומוצא חברים חדשים, ביניהם מר גרובר, מוכר עתיקות בשוק פורטובלו, אותו שוק שלימים יטייל בו יו גרנט בנוטינג היל. בספרים השונים שיצאו לאחר הספר הראשון, פדינגטון הדב, המכונה גם בשם "פדי", מתגלה כיצור חכם ושובב, הנוטה להיקלע לאי-אילו הרפתקאות, להן יש תמיד סוף טוב.
מאז הספר הראשון, ועד לשנת 2008 יצאו לאור יותר מ-15 ספרים על פדינגטון, שהפך עם השנים לדמות המזוהה היטב עם לונדון ואנגליה, וניכר בכל פינה וספסל, ובכל חנות תיירים. לא בכדי, המלכה אליזבת' השנייה צילמה סרטון לצדו, בו השניים סועדים יחדיו, לרגל חגיגות שבעים שנה למלכותה. הספרים זכו לתרגומים בשפות רבות, ביניהם כמובן גם בעברית, ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.
בדומה לסופרים רבים אחרים, בונד מזוהה בעיקר עם דמותו של פדינגטון, אולם הוא כתב מגוון של ספרים נוספים, ביניהם סיפורי אולגה דה פולגה, המתמקדים בדמותה של שרקנית חביבה, סדרת ספרי מסייה פמפלמוס, המגוללת את עלילותיו של בלש צרפתי בדימוס, וסיפורי העכבר ת'רסדיי.
בונד, שהיה נשוי פעמיים והיו לו שני ילדים, התגורר בלונדון בסמוך לתחנת פדינגטון שהעניקה לו השראה כה רבה. הוא נפטר בשנת 2017 בביתו. הסרט "פדינגטון" שיצא ממש באותה שנה לאקרנים, הוקדש לזכרו.
אז אם גם אתם נופשים בלונדון ומגיעים לאזור תחנת פדינגטון או שוק פורטובלו שבנוטינג היל, ובמקרה רואים כתם של צבע אדום וכחול המבזיק בזווית העין, סביר להניח שזה פדי הדב שממהר את דרכו לרכבת, אל עבר עוד הרפתקה מצחיקה.
ניתן למצוא את ספרי פדינגטון בספריות ובכותרים של "כותר ראשון".

השנה אנו מציינים 190 שנה לצאתה של האגדה "אצבעונית "מאת הנס כריסטיאן אנדרסן 

אנדרסן שאף להתפרסם כסופר רומנים ומחזות, אך הוא נודע בעולם הספרותי בעיקר בזכות האגדות הקלאסיות שלו. לאגדה "אצבעונית" הייתה התייחסות מיוחדת אצל אנדרסן מכיוון שמאחורי דמותה של האישה הקטנה עמדה אישה צעירה עם סיפור חיים טרגי.
אנדרסן הצעיר, בנם של סנדלר וכובסת, הגיע לבדו לקופנהגן בתקווה להתקבל לתיאטרון.
לאחר מאמצים רבים הוא קיבל לבסוף תפקיד קטן מאוד. בתחילת דרכו כסופר החל לכתוב שירים ומחזות וניסה להציג אותם בפני קהלים שונים אך לא זכה להצלחה. בשלב מסוים הוא פנה לאיש הצבא האדמירל פיטר וולף, שהיה ידוע גם כמתרגם מחזותיהם של שייקספיר וביירון. וולף לא אהב את המחזה של אנדרסן, אך התחבר מאוד לאנדרסן עצמו. כך אנדרסן הכיר את בתו של וולף, הנרייאטה, והתיידד איתה מאוד.

הנרייאטה הייתה בחורה חכמה, יפה ועדינה, בעלת אופי נהדר וידע עצום בעולם הספרים.
היא התאהבה באנדרסן, אך הסופר ראה בה רק ידידה. הנרייאטה הייתה נמוכת קומה וסבלה מגיבנת, וכנראה זו הייתה הסיבה שאנדרסן לא ראה בה בת זוג פוטנציאלית. יחד עם זאת, אנדרסן הזדהה עם הנרייאטה כמי שלא הרגיש דומה לאחרים. כמו "הברווזון המכוער" שיצר, כך גם הנראייטה הייתה שונה בעיני החברה. הוריה של הנרייאטה ניסו לעודד את הקשר בינה לבין אנדרסן, אך הוא היה נחוש בדעתו והמשיך להתייחס אליה כידידה, או לכל היותר כאל אחות. מעבר לכך, באותה תקופה הוא גם פיתח רגשות כלפי זמרת מפורסמת, כך שליבו לא היה פנוי לאחרת מלבד אותה זמרת שבסופו של דבר דחתה אותו.
בהמלצת הרופאים הנרייאטה עברה להתגורר באיטליה. ההתכתבות בינה ובין אנדרסן מעידה על רגשות חיבה, געגועים וידידות עמוקה. הם שמרו על קשר תדיר והיחסים המיוחדים ביניהם היוו בסיס ללא מעט סרטים.

בשנת 1835, פרסם אנדרסן כמה אגדות שנכנסו למקבץ "אגדות לילדים", כולל הסיפור "אצבעונית". החוקרים טוענים שזו האגדה היחידה שכל דמויותיה הומצאו על ידי אנדרסן עצמו ולא עובדו מדמויות פולקלוריות. בעוד שלמרבית אגדותיו של אנדרסן אין Happy End ואינן חיות ב"אושר ועושר עד עצם היום הזה", סיפורה של אצבעונית מסתיים בצורה אופטימית ומשמחת.
אנדרסן מעולם לא הסתיר שהנרייאטה שימשה כמודל לדמותה של אצבעונית. הוא אף נהג לכנות את הנרייאטה וולף במכתביו "פיה" או "אלפית" וכתב עליה שהיא בעיניו "האלפית הטהורה היחידה שלו". המבקרים לא אהבו את הסיפור על אצבעונית וטענו שמדובר באגדה חסרת מוסר ומשמעות וששפת הכתיבה של הסופר דלה. עם זאת, האגדה זכתה לתשומת לב רבה מצד הקוראים והפכה לקלאסיקה עולמית.
הסיפור מציג עולם שלם עם דמויות מגוונות. כל דמות מאופיינת בתכונות מסוימות: אצבעונית היא דמות קטנת ממדים, זעירה במיוחד שגודלה כגודל זרת בלבד ומסמלת טוהר, יופי וטובת לב, הצפרדע היא התגלמות של חמדנות וקנאה, החיפושיות קובעות סטנדרטים של יופי בעולמה, העכברה מסמלת צניעות וחסכנות והחפרפרת מייצגת קמצנות קיצונית למרות העושר הרב. הסופר עצמו עומד מאחורי דמותה של ציפור קפואה. בסוף האגדה הצבעונית מגלה מדינה יפה שדומה לאיטליה, והאלפים מקבלים אותה לחברתם. היא נישאת לנסיך האלפים ומקבלת שם חדש בארץ האלפים, מאיה. שינוי השם מעיד על שלב חדש בחייה של הדמות הראשית. אצבעונית היא סמל של נפש שזקוקה לסביבה מתאימה וזוגיות אידיאלית. האגדה "אצבעונית" היא למעשה סוג של פנטזיה, הגשמת חלומותיה של הנרייאטה, שאותם הסופר עצמו לא היה מסוגל להעניק לה בחיים האמיתיים.
חלומותיה של אצבעונית התגשמו והיא זכתה לסוף אגדי. אך הנרייאטה וולף לעומתה סיימה את חייה בצורה טרגית. היא נשרפה באונייה בדרכה לאמריקה. אנדרסן היה בהלם ממותה של חברתו וכתב שהוא חושש להשתגע.

האגדה "אצבעונית" תורגמה לשפות רבות בעולם וזכתה לעיבודים קולנועיים ותיאטרליים רבים.
סרט אילם ראשון על בסיס הסיפור יצא בשנת 1924, ובהמשך יצאו גם סרטים נוספים.
https://www.youtube.com/watch?v=rpul-C0DqhU

אסופת ספרים מומלצים ומעצימים לרגל בואו של הסתיו

בתקופה האחרונה, הסתיו הישראלי מוכיח את מלוא עוצמתו. יומיים חם, יום קר, בין שרב לגשם קצר ואינטנסיבי, הלילות נעשים יותר קרירים והימים נעשים יותר קצרים. אם ניעזר במילותיו של המשורר המעולה ש. ארצי, שינויי מזג האוויר הביאו אותנו לחשוב על ספרים. ליתר דיוק, הביאו אותנו לחשוב על ספרים טובים שעושים טוב על הנשמה וממלאים את מצבורי הנפש, כאלו שמעניקים אי של יציבות ורוגע, שאפשר לשבת איתם על הספה בסלון, מתחת למזגן, עם כוס טובה של קפה טעים, וליהנות מסיפור שיישא אותנו לזמן קצר, הרחק מהשגרה השוחקת.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראנו לאחרונה הוא "הנשים" של כריסטין האנה, שיצא לאור בשנת 2024 ותורגם לעברית השנה. האנה, אחת הסופרות המעולות שהוציאה תחת ידה ומקלדתה מגוון עצום של ספרים מצוינים, נחשבת למלכת הפרוזה האמריקאית של העשורים האחרונים. ב"הנשים", היא מגוללת את סיפוריהן הנחבאים אל הכלים של אחיות קרביות שלקחו חלק פעיל במלחמת וייטנאם, על ההרפתקאות ותעצומות הנפש שלהן. דרך סיפורה של פרנקי, המתגייסת להיות אחות בבית חולים קרבי בוייטנאם, האנה חושפת את סיפוריהן של נשים רבות שלא קיבלו את הקרדיט המגיע להן, גם עשורים רבים לאחר שהמלחמה הסתיימה. זה ספר עוצמתי ומעצים, במובן הכי מילולי של המילה, שאי אפשר להניח מהידיים.

ספר מעולה נוסף ששווה קריאה הוא "רסיסי לילה" של אילה דקל. הספר מגולל את סיפוריהן של שתי נשים ישראליות, האחת – חיותה בוסל, חלוצה שהגיעה לארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה בעקבות אהובה, השנייה – יערה, היסטוריונית צעירה המגלה את יומנה של חיותה ואת העולם הנפלא והעוצמתי של הנשים שהגיעו ארצה והפריחו את השממה, על אף ולמרות רצונם של הגברים להותיר אותן בין ערימות הכלים והכביסות. על אף הקשיים עמם מתמודדות הנשים, ואולי אפילו בזכותן, הן מגלות את הכוחות של עצמן, ואת יכולותיהן להמשיך ולצעוד בגו זקוף ובלב שמח, גם כשהחיים טופחים על פניהן במלוא עוצמתם.

ואם בספרים ישראלים עסקינן, אנחנו חייבות לציין לטובה את הספר "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס. הספר אינו חדש, ויצא לאור בשנת 2012, אך הוא מצליח לעמוד במבחן הזמן ונחשב לאחד הספרים המצחיקים-עצובים הטובים ביותר של העשור האחרון. הוא מגולל את סיפורם של בני משפחה בשלהי שנות השמונים, העוסקים במסחר זעיר, על גווניו השונים, אם בטקסטיל ואם במכולת. בשפה קולחת והומוריסטית, פינקוס מגולל שגרה מוכרת לכל מי שחי בתקופה זו, המעוררת פרצי נוסטלגיה בלתי נשלטים, וחושף תמונת חיים מרתקת ומצחיקה, הכוללת אסימונים וטלפון חוגה, סיפולוקס להכנת סודה, כמיהה עצומה לנופש בפנסיון באוסטריה ובילוי משפחתי בבריכה העירונית, לכל אלו שלא חיו בתקופה הזו.

את כל הספרים הללו תוכלו למצוא בכותרים ובספריות כותר ראשון שברחבי העיר.
עד לרשימת הספרים המומלצים הבאה - שנזכה כולנו בבשורות טובות.

 

הטובות והטובים לטייס – אז והיום

12 ימים קשים עברו על כולנו. ימים של אזעקות, ריצות למקלטים, ממ''דים וחניונים...   קפצנו לצלילי התרעות מפני הירי בלילות, נבהלנו מבומים חזקים ובכינו מול המראות הקשים של הרס ואבידות אנושיות.

אך כולנו בתקופה הזאת היינו שותפים לתחושה של גאווה על חיל האוויר שלנו, הטייסים והנווטים שמטרתם להגן ולדאוג לביטחוננו. אנו מודים להם מכל הלב!!!

חיל האוויר הישראלי (חה"א) הוא אחד מעמודי התווך המרכזיים בביטחון מדינת ישראל, וסיפורו שזור בתולדותיה של המדינה עוד לפני הקמתה.

הגרעין הראשון של חיל האוויר הונח עוד לפני מלחמת העצמאות, במסגרת השירות האווירי של הפלמ"ח, שהפעיל מטוסים קלים לצורכי סיור ותובלה.

ב-29 במאי 1949 בוצעה התקיפה הראשונה של חיל האוויר שבלמה את הטור המצרי ליד אשדוד. מאז, לאורך שנים, טייסת הקרב ביצעה מספר רב של משימות בהצלחה.

תארים רבים נכרכו בשמו של חיל-האוויר הישראלי. הישגיו במלחמות ישראל ותרומתו לביטחון השוטף הקנו לו מוניטין.

האנשים שמאחורי מבצעי חיל-האוויר נותרו אלמונים, אך עם הזמן קיבלנו הצצה נדירה לחיים של דמויות בולטות ומעניינות.

אנחנו מזמינים אתכם לצפות בסרטים הדוקומנטריים על האנשים שתרמו רבות להתפתחות הענף:

1. הסרט "נולד לטוס" מגולל את סיפורו המופלא של דני שפירא -טייס יחיד ומיוחד במינו, אישיות יוצאת דופן שקורות חייו המסעירים שזורים בתולדות הקמת המדינה ובתולדות התעופה בישראל. סיפורו של שפירא הוא, למעשה, סיפור חלומו של נער שכל אשר רצה היה לטוס – וכל חייו היה טייס. הסרט משלב חומר ארכיוני מתקופות שונות בחייו ומטיסותיו:

https://library-films.com/login-with-code/086fa6f7-d4b5-3c4e-afcd-80b48aa8bdc0?movieId=355

2. הסרט "בקצה השמיים" – סרט על אורי, טייס הקרב המבוגר ביותר בעולם ואמן מוכשר.

אורי היה בין הטייסים שביצועיהם, במלחמת ששת הימים, מיצבו את חיל האוויר הישראלי כחיל האוויר הטוב ביותר בעולם. בנוסף להיותו טייס מעולה, אורי הוא גם אמן מוכשר.

https://library-films.com/login-with-code/086fa6f7-d4b5-3c4e-afcd-80b48aa8bdc0?movieId=1725

3. הסרט "המראה של השמש" – סיפורה של תמר אריאל.

תמר הייתה נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר הישראלי. נסיבות חייה ומותה בסופת שלגים בנפאל הפכו את דמותה לסמל ולמודל לחיקוי לנשים בכלל ולנשים דתיות המתגייסות לשירות צבאי בפרט. תמר שילבה באורח חייה קצוות מפתיעים של נשיות, רכות ונחישות והוכיחה כי השמיים הם הגבול:

https://library-films.com/login-with-code/086fa6f7-d4b5-3c4e-afcd-80b48aa8bdc0?movieId=1598

ספרים דיגיטליים בנושא "חיל האוויר" מתוך מאגר "כותר עיון":

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Search.aspx?sSearchText=%D7%97%D7%99%D7%9C%20%D7%94%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8&lang=#0

לגישה לספרים בפורמט מלא, נא לפנות אלינו במייל: databases@rishon-lezion.org.il

ספר דיגיטלי "מפקדת חיל האוויר" מאת מאיר פינקל:

https://www.e-vrit.co.il/Product/25264/%D7%9E%D7%A4%D7%A7%D7%93%D7%AA_%D7%97%D7%99%D7%9C_%D7%94%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8

ברשותנו גם מגוון ספרים בנושא "חיל האוויר", מצ''ב קישור לרשימה:

https://infocenters.co.il/kotarishon/query_ext.asp?query=286&site=kotarishon&lang=HEB

 

שירת סאפפו – הספרות הלהט''בית הראשונה

"כלפיכן, נשים יָפות, אין דעתי הפכפכֶת"/ סאפפו

סאפפו (630 לפנה"ס– 572 או 570 לפנה"ס), אחת מגדולי המשוררות היווניות העתיקות, נולדה באי לסבוס בעיר מיטילנה, למשפחת אצולה.

הפרטים הביוגרפיים אודות סאפפו מעטים וסותרים. ידוע שהיא נישאה לאדם עשיר ונולדה להם בת, אך בעלה ובתה נפטרו בגיל צעיר.  סאפפו עמדה בראש חוג לנערות יווניות אצילות. היא לימדה מוזיקה, כתיבת שירים, ריקוד ונימוסין. חוג זה, המכונה "בית המוזות" או "בית הספר של סאפפו", נחשב למודל ייחודי לחינוך נשים בעולם היווני. בתקופה זו סאפפו יצרה מרחב שבו נשים יכלו לפתח את כישרונותיהן האמנותיים והאינטלקטואליים. זה היה חריג בנוף של יוון הקלאסית, שבה נשים אצילות חונכו בעיקר להינשא ולנהל משק. סאפפו הקדישה שירים רבים לתלמידותיה ולחברותיה. באחד השירים היא כתבה -  "אני מעדיפה לראות את הילוכה החמוד ואת פניה הקורנות". עצם העובדה שאישה יכלה להיות משוררת כה נערצת ומנהיגה חינוכית שימשה כדוגמה אפשרית לנשים אחרות, גם אם לא רבות מהן יכלו ללכת בדרכה.

השירים של סאפפו היו מלאים באהבה נלהבת לנשים ובוצעו בליווי כלי מוזיקלי - לירה. סאפפו נחשבת לאחת מ"תשעת הליריקנים" של יוון העתיקה והאישה היחידה ברשימה זו. היא מתארת חוויות אהבה בעומק וברגש יוצאי דופן, ולעיתים קרובות מציגה את האהבה ככוח אלוהי שיכול להעניק שמחה, כמו גם לגרום סבל. כמחברת שירה לירית, סאפפו הקדישה תשומת לב רבה למוזיקליות ולקצב של יצירותיה. דיאלקט של השפה היוונית של האי לסבוס היה מאוד יפה ומוזיקלי, כך שבאופן טבעי הטקסט השתלב מאוד יפה עם נגינה. סאפפו פיתחה צורת שירה המיוחדת לה, שיטה שנודעה לימים כמטר הסאפפי או הדגם המיקסו-לידי.

שיריה של סאפפו על אהבה בין נשים הפכו לנקודת המוצא ליצירת המושג "אהבה לסבית" (על שם האי לסבוס). יש לציין כי סאפפו כתבה לא רק שירי אהבה אלא גם שירי טקס, שירים ציבוריים, שירי חתונה ושירי טבע. היא נחשבת  לדמות יסודית בתולדות הספרות הלסבית, לא רק בזכות פואטית של שיריה, אלא גם בזכות העובדה שיצירתה הפכה לסמל וביטוי של אהבה בין נשים בתרבות. שיריה מלאים בדימויים של יופי נשי, תיאורים של תשוקה, כאב, קנאה, שמחה ואובדן. לפני כן, רוב השירה היוונית התרכזה באפוסים הרואיים או בשירה דידקטית, אך באופן ייחודי סאפפו הציגה בשירתה חושניות של נשים.

בעולם העתיק היא הייתה כה נערצת עד שאפלטון כינה אותה "המוזה העשירית". סאפפו הפכה לדמות מיתולוגית שהוצגה במרכזם של מספר מיתוסים עתיקים. אחד המיתוסים מספר שאורפאוס, אל האומנויות,  איבד את אשתו, אאורידקה. מצער רב הוא השתגע, הגיע ליער ונטרף על ידי חיות וראשו הגיע בגלי הים לאי לסבוס. משערות ראשו הרכיבה סאפפו את מיתרי הלירה, כלי הנגינה שלה. סופר ופילוסוף רומי אפוליי מספר סיפור מעניין על סאפפו – אחיה התאהב בשפחה מצרית, רודופה היפה, קנה אותה והגיע איתה ללסבוס. סאפפו התאהבה בה ולא הסתירה את אהבתה הרבה אליה, עד כדי כך שאחיה נאלץ לעזוב את האי. לפי מיתוס אחר, בסוף חייה סאפפו התאהבה בגבר – צעיר יווני בשם פאון והתאבדה בקפיצה מצוק עקב אהבה נכזבת. מיתוס זה הפך לנושא פופולרי באמנות, גם מאות שנים לאחר מכן.

אמנים רבים יצרו יצירות בהשראת סאפפו. דמותה, שצוירה לעיתים קרובות עם לירה,  הופיעה על כדים יווניים, ציורי קיר רומיים (כמו בפומפיי) ופסלים. בתקופות מאוחרות היא מוצגת ביצירות אמנות עם תלמידותיה, מנגנת בלירה, או בסצנות של אהבה נשית.

במשך מאות שנים שירתה של סאפפו שימשה השראה למשוררות וסופרות שהתייחסו ביצירותיהם לאהבה חד-מינית נשית, גם בתקופות בהן נושא זה היה טאבו. על אף ששיריה הוחרמו על ידי הכנסייה במהלך ימי הביניים ושנים רבות לאחר מכן, במאה העשרים, עם עליית התנועות הפמיניסטיות והלהט"ביות, סאפפו זכתה למעמד של גיבורה תרבותית ולאייקון פמיניסטי-להט"בי. שירתה נתפסה כעדות היסטורית לקיומן של מערכות יחסים חד-מיניות נשיות גם בתקופות העתיקות. החל משנות השבעים ואילך, הספרות הלסבית התחילה להתגבש באופן ברור יותר כז'אנר נפרד. הקמת פרסים ספרותיים, כמו פרס "למבדה" (נוסד ב-1988), סייעו להגברת ההכרה והחשיבות של ספרות להט"בית בכלל, ושל ספרות לסבית בפרט.

אף שרוב יצירותיה של סאפפו נאבדו, רק מס' שירים בודדים התגלו בשלמותם והשאר נמצאו בחלקים או משפטים בודדים, השפעתה של שירת סאפפו על הספרות עצומה ומתפרשת על פני אלפי שנים וז'אנרים שונים.

 

100 שנה לרומן "גטסבי הגדול"

 "הרומן שלי עוסק בהתפוגגות האשליות הצובעות את העולם בצבעים עזים, עד כדי כך שאדם החווה את הקסם הזה הופך אדיש למושגים של אמת ושקר." סקוט פיצג'רלד על הרומן "גטסבי הגדול"

השנה מציינים 100 שנה לצאתו של הרומן "גטסבי הגדול" (1925) מאת סקוט פיצג'רלד, סופר אמריקאי ממוצא אירי שנחשב לאחד הסופרים האמריקאים הבולטים של המאה ה-20.

עלילתו של הרומן מתרחשת בשנת 1922 ומתוארת מנוקדת מבטו של ניק קרווי, סוחר אגרות חוב צעיר. לדמותו של ניק יש ברומן חשיבות רבה – הוא המספר שחושף  ומאפיין בפנינו דמויות של הספר וגם מגלה את גטסבי האמיתי וסודו - אהבה רומנטית גדולה ונדירה שהוחמצה. גטסבי, קצין צעיר, מתאהב בדייזי היפיפייה, בת דודה של ניק. דייזי אינה מחכה לגטסבי שיוצא למלחמה ומתחתנת עם טום ביוקנן היהיר והעשיר. לאחר שגטסבי מתעשר בדרך מסתורית הוא משקיע את כל מאמציו להחזיר אליו את דייזי למרות שהיא כבר נשואה. מסיבות פאר של גטסבי מושכות לביתו מאות מעשירי החברה הבורגנית  אך מעטים מהם בכלל מכירים אותו אישית. למעשה גטסבי מהווה ביטוי ספרותי לחלום האמריקני – בחור עני שהתעשר והגיע למעמד גבוה בחברה.

לא ידוע על עברו של גטסבי, אך סביב דמותו יש שמועות שהוא היה מרגל, לוחם, אולי מבריח... בין אנשי הסלון העשירים ומפונקים הוא היחיד שמאמין באהבה.

גטסבי מנהל חיים נוצצים והבית שלו נראה מלא באורחים שמחים, אך סופו עצוב וטרגי. איש מבין מאות אורחי המסיבות של אינו טורח להגיע להלווייתו. רק ניק, אביו של גטסבי ואיש ששמו אפילו לא ידוע מתאבלים על גטסבי. עושר אדיר מול בדידות הנפש על מאזניים של החיים...

חוקרים טוענים שבמרכז סיפור האהבה הנואשת של גטסבי עומד הסיפור האמיתי של הסופר עצמו. פיצג'רלד היה מאוהב בנערה יפיפייה ועשירה שבחרה להתחתן עם מיליונר ואף שלחה לסקוט הזמנה לחתונה...

מעניין לציין שגם אשתו של פיצג'רלד, זלדה סאייר, הייתה ממשפחה עשירה מאוד. זלדה דחתה את הסופר בהתחלה בשל הבדל המעמדות ביניהם, אך לאחר פרסום של הרומן הראשון של פיצג'רלד, "צד זה של העדן", היא נענתה לחיזוריו. התקשורת כינתה את הזוג הצעיר – "מלך ומלכה של הדור". הזוג ניהל חיים ראוותנים, והיה ידוע בהתנהגות מוזרה ולא צפויה. קווים מדמותה של זלדה מצאו ביטוי בדמות ספרותית של דייזי וגם בדמויות ברומנים אחרים של פיצג'רלד.

סקוט פיצג'רלד התלבט מאוד על שם הספר בין מספר רעיונות – "הקוסם גטסבי", "המאהב הנסער", "אדום, כחול, לבן" (צבעי דגל ארצות הברית) , ואפילו "משתה טרימלכיון" על שם עבד משוחרר מהתקופה הרומית שהיה מפצה את עצמו כל יום בקניית חפצים יקרי ערך ומסיבות מוגזמות. "הקוסם" היה נשמע מנותק מעלילה ו"טרימלכיון" בכלל לא היה מוכר לקוראים בלי שיפתחו איזה אנציקלופדיה. מקסוול פרקינס, ידידו של פיצג'רלד פסל את כל האפשרויות ושכנע את הסופר להשאיר את "גטסבי הגדול", שביטא את ניסיונו וכישלונו של הגיבור להגשים את החלום האמריקאי תוך היאחזות בתארים מלאכותיים ועושר מוגזם.

 לספר היו מספר גרסאות ודמותו של גטסבי שונתה מספר פעמים לאחר התלבטויות רבות. הסופר עצמו טען שזו הדמות הכי אהובה עליו, לעומת דייזי שלטענתו יצאה לו פחות מוצלחת.

את העטיפה לספר פיצג'רלד בחר בעצמו - פנים של אישה עם עיניים ענקיות, ללא אף והשפתיים מעל העיר... העטיפה של הספר שהכין הצייר פרנסיס קיוגט נחשבת ליצירת מופת בתולדות העיצוב האמריקאי.

למרות ציפיות גדולות והכנה יסודית, הספר זכה לביקורות סותרות ולא הצליח להביא הכנסות רבות לסופר. העיתון New York World   פרסם כתבה על הספר תחת הכותרת – "הכישלון האחרון של פיצג'רלד". פיצג'רלד נכנס לתקופה מאוד קשה בחייו, התמכר לאלכוהול. הוא נפטר מהתקף לב ב1940. על קברו של פיצג'רלד נכתב המשפט האחרון מ"גטסבי הגדול":  "כך אנחנו מתאמצים לחתור, סירות נגד הזרם, נישאים אחור ללא הדף, אל העבר"...

פיצג'רלד לא זכה לחוות את הצלחתו המסחררת של הרומן הכי מפורסם שלו. הספר נשכח בתקופת השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה. איגוד המו"לים של ארצות הברית החליט לשלוח את הרומן שיצא במהדורה מחודשת לחיילים לוחמים. החיילים מאוד התחברו לספר וראו בו תקווה לחיים יפים אחרי המלחמה (הרי גם גטסבי היה לוחם לטענתו). מאז הספר זכה לתשומת לב רבה, אמנם מאוחרת...

"גטסבי הגדול" תורגם לשפות רבות, נמכר בעולם במיליוני עותקים וזכה לעיבודים לקולנוע, תיאטרון ובלט. הוא נחשב לאחד הרומנים החשובים שנכתבו באנגלית במאה ה-20. ב-2007 מגזין "טיים" בחר ב"גטסבי הגדול" כאחד מעשרת הספרים הגדולים של כל הזמנים.