ידעתי למה הציפור הכלואה שרה / מאיה אנג'לו

אחד הפלאים שספרות מסוגלת ליצור הוא חיבור רגשי ותחושת הבנה בין אנשים רחוקים. כך יכול גבר ישראלי, לבן,
בן המאה ה-21 (אני), להזדהות עם אישה שחורה שנולדה אל דמדומי העבדות בארצות הברית, בימים שהשחורים
עדיין נרדפו. מאיה אנג'לו, שנפטרה לפני שנה, היתה אחת מהפעילים הבולטים בתנועה לזכויות האזרח. כשקוראים
את האוטוביוגרפיה שלה, "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה", נוצר הפלא הזה.
אבל – למרות שהמחברת היא פעילה פוליטית – הספר הזה הוא לא מניפסט שטחי. סיפור חייה של אנג'לו הוא מרתק,
לעתים כואב מאוד, תמיד מלא באור של אופטימיות. וגם בפרקים שבהם הספר 'פחות עלילתי', האבחנות בו הן מרתקות,
ומזכירות דיונים ממקומות אחרים ומזמנים אחרים, כמו: "צורכי החברה הכתיבו את האתיקה שלה, ובגטאות השחורים ...
הגיבור הוא האיש שמוצעים לו הפירורים... אבל בעזרת תושייה ואומץ הוא מצליח לערוך לעצמו משתה מלכים. לפיכך
השוער שגר בחדר אחד אבל מתהדר בקדילאק תכולה מבריקה, אינו מעורר צחוק אלא הערצה... כל הישג יחיד מזין
את הישגי הקולקטיב."
גיבורת הספר, מאיה, גדלה בעיירה הדרומית סטאמפס. הימים הם אמצע שנות השלושים, השחורים כבר אינם עבדים.
למרות זאת, מעשי רצח ואונס על ידי שכנים לבנים הם נפוצים, ואף שחור לא מעז להיות מחוץ לביתו אחרי רדת החשכה.
נדיר מאוד שהשחורים מעזים להופיע בצד הלבן של העיירה. למעשה, מאיה ורבים אחרים גדלים במשך שנים בלי לראות
אפילו איש לבן אחד. בגלל זה, בשביל ילד שחור, ה"יצורים החיוורים המוזרים" בכלל לא נחשבו "אנשים".
מאיה ואחיה ביילי מגודלים על ידי סבתא מומה, שמנהלת את חנות המכולת האזורית. מומה מגדלת את האחים ביד קשה
אך באהבה רבה, ויש בה עוצמה שקטה וסמכותיות. הילדים רואים שמומה זוכה להערכה רבה מצד אנשי העיירה, אפילו
מצד הלבנים שבהם... והיא, מצידה, לא מוכנה שהילדים יקבלו שום מודל לבן: "ביילי ואני החלטנו ללמוד בעל-פה סצינה
מהסוחר מוונציה, אבל אחר כך ידענו שמומה תשאל אותנו על המחבר ונצטרך להגיד לה ששייקספיר היה לבן, ולה לא
יהיה אכפת אם הוא מת או לא. לפיכך בחרנו במקום זה את "הבריאה" מאת גיימס וולדון ג'ונסון."
חלק ניכר מהסיפור – מילדותם המאוחרת של מאיה וביילי - עובר עליהם כשהם גרים עם הוריהם בערים גדולות, מעורבות,
בסנט-לואיס ומאוחר יותר בסן-פרנסיסקו. התיאור חסר הפשרות, הקשה, של ימי סנט-לואיס, הוא בעיניי ספרות במיטבה.
אומר רק שעוצמת הסיפור הזה נמצאת גם בתיאור העלילתי עצמו, גם בביקורת שאנג'לו לא מפחדת להטיח בבני עמה השחורים,
וגם – כל אלה בו-זמנית! – ביכולת לספר לנו מה אחריות הלבנים לאופן שבו מתנהגים השחורים האחד לשני.
ובזמן שאנג'לו מצליחה להכיל כל כך הרבה בסיפור אחד, אני עוד לא הספקתי לספר כמה היא אהבה את אמה, וכמה היא
העריצה אותה. ואיך מאיה מתארת את דמות אמה כשהיא וביילי יושבים בבית הקולנוע: "צחקתי משום שכוכבת הקולנוע הגדולה,
חוץ מהיותה לבנה, נראתה בדיוק כמו אמי... היא חיתה בדיוק כמו אמא שלי. והיה מוזר לחשוב שהלבנים אינם יודעים, שהאישה
שהם מעריצים יכלה להיות תאומתה של אמי, חוץ מזה שהיא היתה לבנה ואמא שלי היתה הרבה יותר יפה ממנה. הרבה יותר יפה."

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

כריכת הספר ידעתי למה הציפור הכלואה שרה