בדרכים / ג'ק קרואק

בדרכים/ ג'ק קרואק


בחודש הקודם פירסמתי כאן ביקורת על ספר מסע שמתרחש ביבשת האמריקאית: "דרום אמריקה באופנוע" של
צ'ה גווארה. הפעם יעמוד במוקד הטור... ספר מסע שמתרחש ביבשת האמריקאית: "בדרכים", מאת ג'ק קרואק.
אז למה לכתוב בסמיכות כזאת על ספרים כל כך דומים? התשובה היא: בגלל שהם בכלל לא דומים. צ'ה גווארה היה
כבר בצעירותו אדם עם תפיסת עולם מגובשת, והמסע שהוא ערך היה מסע מחקר חברתי ופוליטי במרחבי דרום היבשת.
לא פלא שמאוחר יותר הוא נהיה פוליטיקאי ומנהיג.
ג'ק קרואק, לעומת זאת, היה ביטניק - ממבשרי תנועת ה"ביט" - שניסו להימנע מתפיסת עולם מוגדרת ואפילו מאורח
חיים מוגדר, מתוך אנטי לבורגנות של דור הוריו. אם בורגנות היא הליכה בחיים בדרך ברורה, הרי שקרואק, כמו חבריו
לחיים, לא עבד בעבודה קבועה, עבר דירות רבות (וגם נשים רבות) ונד מפה לשם ברחבי ארצות הברית. אגב, שם הספר
במקור הוא On The Road – "בדרך" – והגיבור, סאל פארדייז, אכן תמיד בדרך, גם באופן עקרוני וגם מבחינת מצבו
המנטלי. נדמה שהוא לא מוצא את מקומו, ולרוב – נראה שהוא גם לא מחפש. המצב הזה עובר היטב מבין דפי הספר.
ולכן, המסע של סאל שלכאורה (רק לכאורה...) היה אמור להיות מסע סדור ומאורגן, הופך במהרה למסע בו אין לדעת
מה ילד יום - "ברנש עם משאית מלאה כלי עבודה הסיע אותי במעלה הגבעה, שם תפסתי מיד טרמפ עם חוואי אחד ובנו
שהיו בדרכם לאדל, איובה; בעיר זו נתקלתי בטרמפיסט אחד, ניו יורקי טיפוסי, בדרכו לדנוור אל אישה וחיים חדשים.
נראה לי שהוא ברח מפני משהו, מן החוק, קרוב לוודאי; טיפוס משעמם עד מוות בזמנים כתיקונם, אלא שהפעם היו חושיי
פתוחים ודרוכים ליחסי אנוש. הוא אמר שכדאי להמשיך בדרך ביחד. הייתי צריך לסרב... אבל תפסנו מיד טרמפ עם נהג
שתקן לסטוארט, איובה, חור עזוב שבו נתקענו באמת... השמש שקעה ואנחנו העברנו את הזמן... לא ידענו אם התנועה
זורמת מערבה או מזרחה, לא היה לנו מושג...".
התיאור הנ"ל משקף את רוח הדברים במסע של סאל – אין כסף אבל יש ראש פתוח, אנשים זרים הופכים לחברים. גם
השפה היא פשוטה ו"נמוכה", במכוון: קרואק מורד גם בספרות המסורתית, ומספר לנו בשפה פשוטה סיפור שהוא לכאורה
פשוט, על אנשים לכאורה פשוטים (ובעצם, קרואק מעביר היטב את המורכבות של כל אדם). אפילו פרידה מבת זוג אהובה
מתוארת במילים הכי פשוטות: ""להתראות בניו יורק, טרי,", אמרתי. היא היתה אמורה לצאת לדרך עם אחיה תוך חודש.
אבל שנינו ידענו שהיא לא תצליח. [...] יצאתי שוב לדרך."
אי אפשר לכתוב על "בדרכים" בלי להזכיר לפחות בכמה מילים את דין מוריארטי, החבר הכי טוב של הגיבור. דין הוא
עבריין קטן, הוא קורא ספרי פילוסופיה ומצטט מהם, הוא התחתן שלוש פעמים, התגרש פעמיים, הוא נע ונד בין שלוש
נשותיו ושאר אהובותיו. הוא מעריץ את סאל, וסאל מעריץ אותו בחזרה.
ספרות מסעות אינה דבר חדש, וגדולי הספרות האמריקאית לא טמנו ידם בצלחת: ממארק טווין שתיעד גם את ארצנו הקטנה
בביקורת גדולה, ב"מסע תענוגות לארץ הקודש", דרך תיעוד ההווי האמריקאי של ג'ון סטיינבק ב"מסעותיי עם צ'רלי"
(כלבו של הסופר), ועוד רבים נוספים. "בדרכים" מיוחד בין הספרים האלו, בעיניי, בכך שאמריקה אינה מוצגת כנושא הספר,
וקרואק גם לא עושה שום אידיאליזציה שלה. אמריקה של קרואק נמצאת ברקע, אך היא נמצאת שם בכל רגע נתון: העיירות
הפשוטות, המרחבים האדירים שנחצים בטרמפ לילי, והאנשים – גם הם מתוארים בפשטות ובחדות, כולל הגיבור עצמו...
("תפסתי פתאום שכל האנשים באמריקה הם גנבים מבטן ומלידה. החיידק דבק גם בי").
זאת אמריקה של קרואק. לא נושא אלא רקע, לא מיופה ולא מושא לחקירה. ודווקא כך, דרך הדרכים של קרואק, תפגשו את
אמריקה באופן אינטימי, בלתי-אמצעי. העלילה נחתמת עם סוף המחצית הראשונה של המאה העשרים, אבל גם היום כדאי לכם
לקחת איתכם את הספר הזה למסע במרחבי ארצות הברית, או סתם – לבית, לכל מי שמחפש ספר פשוט ועמוק להעביר איתו
את הימים הקרובים.

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

כריכת הספר בדרכים