למי צלצלו הפעמונים/ ארנסט המינגוויי

הזמן הוא שנות השלושים, והמקום הוא ספרד שנתונה במלחמת אזרחים בין הרפובליקנים לבין הלאומנים, כשכל צד מפולג בתוכו
לסיעות שונות ומורכב מערב רב של אנשים ולאומים. יחידות הצבא נתמכות בלוחמי-גרילה שמחכים בהרים, במערות, לפקודת קרב,
משתדלים שלא להתגלות בטרם עת.
"המטוסים התקדמו היישר אליהם. הם טסו במערך מדורג ובכל שנייה נראו גדולים יותר ורעשם נעשה חזק יותר... הוא שכב על גבו
וכיוון את הרובה לעבר המטוסים, שהתקדמו בקצב קבוע. "אתה, איגנסיו, תחזיק בשבילי את שלוש הרגליים של החצובה הזאת." רגלי
החצובה התנודדו על גב הנער וקנה הרובה זז כל הזמן כי גופו של חואקין היה אחוז רעד שלא היה ביכולתו לשלוט בו... "הפסיונריה
אומרת "טוב למות על –" מלמל חואקין כשהזמזום הלך והתקרב. ופתאום עבר ל"ברוכה את, מריה, אלוהים איתך...
ואז נשמעה הלמות הפצצות ליד אוזניו וקנה הרובה בער על כתפו. הפצצות הלמו שנית אך הוא לא שמע דבר בגלל שריקת הכדורים
בקנה... ההלמות הלכה וגברה והייתה לשאגה והוא לא הצליח להיזכר בתפילת הכפרה על החטאים."
אני רוצה להמליץ לכם היום על ספר שהוא קלסיקה מעבר לכל ספק. איני יודע אם אוכל להוסיף על המילים הרבות שכבר נכתבו על
"למי צלצלו הפעמונים". אולי גם – מצד שני - קשה להמליץ על ספר ש-567 עמודיו אוחזים עלילה בת ארבעה ימים בלבד. וייתכן
שכבר נרתעתם למקרא תיאורי המלחמה בפתיחה, של קבוצת לוחמים רפובליקנים שמנסים לעמוד מול כוחות פשיסטיים גדולים וחזקים
ממנה בהרבה. 
ויש לי כל כך הרבה לומר על הספר הזה ובשבחו, שלא אצליח לומר כמעט דבר בטור קצר. "למי צלצלו הפעמונים" מביא את תיאור
המלחמה מהצד של הרפובליקנים, אבל אלו לא מתוארים כצדיקים שנלחמים נגד רשעים. שני הצדדים, במסגרת הלוחמה, טבחו בגברים,
נשים וטף, אנסו ובזזו. ולרגעים מעטים עובר המינגוויי לתאר את המלחמה מזווית ראייתו של קצין לאומני צעיר, ברנדו שמו, שרק רוצה
לחזור הביתה בשלום, בז לטיפשות ולרוע שבמלחמה, ומנסה לשמור על צלם אנוש – "בראש הגבעה לא היה איש בחיים מלבד הנער
חואקין, ששכב חסר הכרה מתחת לגופו המת של איגנסיו, דמו של חואקין שותת מאפו ומאוזניו... ואז סגן ברנדו הצטלב וירה בעורפו
במהירות ובעדינות, עד כמה שתנועה חפוזה כזאת יכולה להיות עדינה...".
למרות הציטוט בפתיחה, המלחמה אינה מתוארת בספר בשפע של תיאורי רהב, חזיזים ורעמים. היא כן, בסצנות הקרב, כאוס. רגשות
אומץ וגבורה מתערבבים באימה. גוף האדם מתערבל וחדל, כמו חואקין שנורה על-ידי סגן ברנדו. יחידות הצבא, ובמיוחד קבוצות הגרילה,
הן ערב-רב של לאומים, גילאים, משכילים לצד בורים, גברים ונשים – לכאורה אינטגרציה מופלאה, אבל רק ברגע המכריע הם משכילים
להניח מאחוריהם את הפערים ואת המחלוקות.
רוב הזמן, הספר מותח ומצמרר דווקא בגלל השגרה המזויפת, המצב המתמיד של המתנה, ההתכוננות הטקטית, ובעיקר המנטלית, לרגע
שבו תהפוך ה"שגרה" לקרב, והאדמה המוכרת תהפוך לשדה קטל. בשגרה המזויפת מבשלים, אוכלים טוב, שותים הרבה יין, מכירים זה
את זה לעומק. הקרב שממתין מעבר לפינה עשוי להיות זה שהם בעצמם יוזמים, מתכננים ומתזמנים (ולמרות זאת לא ברור אם המטרה
הצבאית תושג, ואם האנשים ישרדו את הקרב). הוא גם עלול להיות קרב שייפתח אם וכאשר הם ייחשפו ויותקפו על ידי האויב.
אגב: בציטוט שבפתיחה קיצרתי פרק שלם שמתאר קרב של קבוצה שאינה זו שבלב הסיפור. במוקד עומדת קבוצתו של פבלו, לוחם ותיק,
בעבר אמיץ ואכזר, שהולך ומאבד כל שמץ של כבוד והערכה מצד אנשיו. ביניהם נמנית גם אשתו פילאר, ואליהם "מסופחת" מריה, נערה
יפה שהם הצילו משיני הלאומנים, לא לפני שהללו רמסו את כבודה ואת נפשה (כן, עניין הכבוד עובר כחוט השני לאורך כל הספר: הכבוד
העצמי, הכבוד לזולת, וגם הכבוד כלפי האויב). אליהם חובר הגיבור, אמריקאי בשם רוברט ג'ורדן, מומחה לחומרי חבלה שהגיע כדי
לתכנן את המשימה העומדת על הפרק: פיצוץ גשר, כדי למנוע או להאט את התקדמות הכוחות הלאומנים. הוא מופתע למצוא את עצמו
מתאהב במריה, ימים בודדים לפני הקרב המתוכנן. 
כאמור, אין בכוחי להקיף כאן את מלוא יופיו ועוצמתו של "למי צלצלו הפעמונים". התיאורים בו הם ארוכים, מפוארים, ולעולם לא מיותרים.
העלילה מאופקת ומצמררת. הרקע – אמיתי. המסר – נצחי.

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

 

כריכת הספר למי צלצלו הפעמונים