בדם קר / טרומן קפוטה

"בדם קר" הוא לכאורה סיפור פשוט – סיפור אמיתי על מקרה רצח שהתרחש בעיירה הולקומב שבקנזס ב-1959. 
אם אתחיל מהסוף, הרי שבאחרית הדבר נאמר כך: המחבר, טרומן קפוטה, הבין משהו על עידן המידע כבר אז, בשנות
החמישים: האפשרות לדווח על המציאות, לעצב ולהגדיר אותה, יכולה להיות יותר מעניינת מהסיפורת הרגילה, 
ה"בידיונית". וכך, מי שכתב את הנובלה המקסימה "ארוחת בוקר בטיפני'ס" נסע בעקבות מסע הרצח שביצעו דיק 
היקוק ופרי סמית, שניים משולי החברה האמריקאית, במשפחת חוואים מבוססת.
בפרקים בראשונים של הספר, המבט נע בין סיפורה של משפחת קלאטר לבין סיפורם של שני פושעים קטנים, דיק ופרי, 
שלא מזמן הכירו זה את זה, והם נעים ונדים לאורך ולרוחב אמריקה, מבצעים פשיעות קטנות, ובעיקר מנסים לשרוד. 
למען האמת, דווקא סיפורם של הנרצחים, משפחת קלאטר, לא שבה את ליבי. הם משפחה ישרה, מבוססת וחביבה על 
כולם. הם כל כך בסדר, עד שהדמויות שלהם נותרות כמעין פוסטר של המשפחה האמריקאית האידיאלית. אבל, אבל, אבל: 
עד לרבע הספר אנחנו כבר "זוכים" לתיאור של זירת הרצח, סיפור חייהם של הנרצחים נמוג, וסיפורם-עולמם של הרוצחים 
הולך ונפרס בפנינו כמניפה.
רגע. הרי את זהותם של הרוצחים אנחנו יודעים מההתחלה, וכמובן גם על הרצח עצמו. 
אז איפה המתח?
מה נותר לספר בשלושת-רבעי הספר הנותרים, כשלכאורה הכול כבר ידוע?
כאן מצוי הפלא של "בדם קר". למרות שלכאורה הסוף ידוע מראש, המתח רב לאורך כל הספר. לאחר שהרוצחים הקפידו לא
להשאיר עקבות וברחו הרחק, החוקרים מתקשים לזהות אותם. כך שבלב הספר תיהנו ממתח בלשי משובח. עד לגילוי התעלומה,
תישאל כמובן גם שאלת המניע: מה הייתה ההיכרות המוקדמת בין דיק ופרי לבין משפחת קלאטר? מדוע בוצע הרצח?
המתח הולך וגואה, הולך ונפתר, דמויותיהם של בני משפחת קלאטר הולכות ומיטשטשות, ו"ליבו הפיזי" של הספר (חלקו האמצעי)
מפנה את מקומו לטובת הישורת האחרונה. וידוי: בתחילת הקריאה תהיתי אם "בדם קר" הוא אכן ספר כה טוב שמצדיק את שמו.
בהמשך חשתי שהוא ספר מתח מצוין, ועדיין – שחסר בו משהו. שקפוטה מנסה לומר משהו גדול יותר, מעבר לסיפוריהם של דיק, 
פרי, הקלאטרים והחוקרים. שקפוטה מנסה, אבל הוא כבול בתיאור הדמויות וההתרחשויות. שהז'אנר שהוא ברא – הכלאה בין 
עיתונות לרומן – לא לגמרי מוצא את מקומו.
אבל אז מגיע הרבע האחרון של הספר, וכאן באמת נמצא הלב שלו. נראה שבחלק הזה מתגלה מה שקפוטה הכי רצה לספר. 
הוא נכנס יותר ויותר לעומק נפשם של הרוצחים, ובמיוחד לתוך נפשו של פרי. אחרי המתח, ואחרי המסעות של הרוצחים והחוקרים
במרחבים האמריקאים, אנחנו זוכים למסע מרתק אל תוך הנפש: הנפש האמריקאית, הנפש של איש השוליים, נפשו של מי שלא זכה 
לגדול בבית אוהב ומתפקד. קפוטה תוהה על טיבם של שכר ועונש, ובמיוחד על טיבו של עונש המוות. הוא לא מצדיק, ולו לרגע אחד, 
את מעשיהם של ריצ'רד (דיק) היקוק ושל פרי אדוארד סמית.
אבל בדרכו להבין רצח לכאורה חסר מניע, קפוטה שואל: למה? את התשובות הוא מחפש בעומק נפשותיהם של הרוצחים, ומצייר לפנינו 
תמונה של בני-אדם פגועים, אלימים, מסוכסכים, ועדיין: בני-אדם. 
אפשר להרגיש שטרומן קפוטה כתב את "בדם קר" באדיקות ומתוך מחויבות עמוקה להביא את הסיפור במלואו. התוצאה: ספר מתח, 
בלשי, פסיכולוגי, רומן שמתאר את הנפש האנושית ואת ארצות-הברית – המדינה והחברה – לאורכה, לרוחבה ולעומקה, קלסיקה 
שאני ממליץ עליה בחום.

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה