הסרט, מסה תיעודית נפלאה, זכה ב- 34 פרסים וקיבל ביקורות חמות בעולם. הסרט מתאר מסע מתועד של
שני אומנים שמחברת ביניהם אהבת האדם, אהבת האמנות ואהבת הצילום בפרט.
הבמאית, אנייס ורדה בת ה- 89, נולדה בבלגיה והיגרה לצרפת ושם הפכה לאחת הבמאיות החשובות בתנועת
"הגדה השמאלית". סרטה המפורסם ביותר הוא "קליאו מ-5 עד 7", המתאר שעתיים בחייה של זמרת רוק
שמחכה לתשובה מרופא, כי אימה לקתה בסרטן. במהלך הקריירה שלה יצרה מעל 50 סרטים, ביניהם סרטים
עלילתיים ותיעודיים. חלק מהסרטים הוקדשו להנצחת המורשת של בעלה ז'אק דמי ("מטריות שרבורג").
JR הוא אמן רחוב מפורסם בשנות ה-30 לחייו שמוכר בזכות צילומיו המונומנטליים שהוא מדביק בנוף הציבורי.
המפגש הראשון ביניהם מתקיים בביתה של וורדה, שם JR מצהיר על הערצתו כלפיה. היא מציעה לו לעבוד איתה
על פרויקט. בתחילה הם משוחחים על האומנות שלהם ומסכמים שברצונם לפגוש אנשים חדשים, אך מחליטים לא
להיצמד לתוכנית מוגדרת. הם יוצאים לטיול בכפרים ובמקומות נידחים (גם בפריז ובשוויץ), פוגשים אנשים
שמספרים סיפור אישי והיסטורי ומקשיבים להם. ביניהם, אישה שגרה בעיירה של כורי פחם שהייתה נהרסת לולא
גרה שם, הומלס צבעוני שמזמין אותם לביתו, אנשים מעטים שמתגוררים בכפר הרוס בחלקו, עובדי חוות שמתנהלות
כמו פעם על חשבון הרווח הכלכלי, סבתו בת ה-100 של JR ואנשים נוספים.
המפגשים האלה הם אמירה של מחאה תרבותית שנועדה להדגיש את הכחדת העבר ואת שרידיו בהווה המתקדם. כמו
כן, הסרט הוא אמירה על מעמד הפועלים ההולך ונעלם לטובת ההתפתחות הטכנולוגית. הם נוסעים במעבדת צילום
ניידת, שבתוכה מדפסת שמייצרת צילומים ענקיים. הם מצלמים את האנשים שנקרים בדרכם, מדפיסים את תמונותיהם
ולאחר מכן מדביקים על בניינים. הם מצטלמים ליד הפורטרטים שלהם ולרגע אחד מרגישים חשובים ומשמעותיים.
זוהי מחווה לאנשים הפשוטים, שתורמת להרגשה טובה ולתחושת ייחודיות, ואקט ההגדלה מעלה את חשיבותם של
המצולמים.
במרכז יצירתה הצנועה של ורדה תמיד עמד האדם. וגם הפעם הסרט מבוסס על מפגש אמפתי עם בני אדם שמנציח את
הפנים החולפות והופך את החוויה לדימוי. באחת הסצנות המקסימות, ורדה נזכרת בחבר שמת ומגדילה את צילומו על
סלע בחוף ים, כשברור שהגלים נועדו להרוס את התמונה, בסופו של דבר. הצילום של הסלע, מנציח את היצירה ואת
כוחה של האמנות לשמר זיכרונות וחוויות.
מלבד האנשים הפשוטים, המסע של ורדה וJR- הוא גם אל גיבורי התרבות הצרפתית מהעבר. ביניהם אנרי קרטייה
ברסון, צלם נודע, שוורדה מצלמת את קברו. למפגשים הקטנים יש מעין יעד סופי, כמו היו הכנה למפגש הגדול עם
האיש החשוב בתרבות הצרפתית שהוא גם חברה הוותיק של ורדה, ז'אן לוק גודאר. כשהיא מבקרת את JR על
התעקשותו לא להסיר את משקפי השמש השחורים שלו (שהם סימן ההיכר שלו), היא משווה אותו לגודאר הצעיר
ומראה לו את סרטה הקצר בו נראה גודאר עם משקפי השמש שלו
Les fiancés du pont Mac Donald ou (Méfiez-vous des lunettes noires). הם גם
משחזרים את הסצנה המפורסמת במוזיאון מסרטו של גודאר "חבורה נפרדת" משנת 1964. ורדה וגודאר לא היו בקשר
שנים רבות וכמחווה לקראת המפגש איתו היא קונה לו את המאפים האהובים עליו והוא לעומת זאת, מעביר לה מסר על
האכזריות המאפיינת את האדם.
הסרט צולם מספר חודשים ובמקור הסצנה הזו נערכה ראשונה. בחירתם להציב את המפגש בחלק האחרון של הסרט,
מעידה על חשיבות מפגש זה ועל תפקיד העריכה בסרטים תיעודיים.
זוהי הפעם הראשונה שוורדה חולקת, בהצלחה רבה, זכות שוויונית עם אומן אחר על היצירה המשותפת. ההרמוניה
ביניהם ניכרת כאשר לא ברור מי משניהם עומד מאחורי הרעיונות היצירתיים. הכבוד ההדדי ביניהם בולט גם כשהם
אינם מסכימים ובכך חולקים רגישות לתהליך האמנותי, ולכוחה של האמנות לחבר בין אנשים.
יש בסרט תחושה גדולה של חופש ושחרור שלפרקים מלווה בנימה עצובה מפני שזה עשוי להיות סרט הפרידה של וורדה.
אך היא מתמקדת באופטימיות, במה שקורה כאן ועכשיו, בחיים עצמם. העצבות מורגשת במיוחד כשהיא מדברת על הקושי
ללכת ועל ראייתה שנפגעה כשבמשך 60 שנים כמעט, עיניה היו הכלי העיקרי שלה, דבר שהגדיר את יצירתה. כדי לעשות
לה מחווה JR מצלם את כפות רגליה ואת עיניה ומדביק אותם על רכבת, מחווה מקסימה בעיניי. לרגעים הסרט אפילו מרגש,
למרות החזרה העלילתית.
הסרט מצריך מעט ידע תרבותי מקדים לפני שצופים בו, על מנת להבין את ההקשרים. מי שלא מכיר סרטים של ורדה, לא
ראה את הסרט "כלב אנדלוסי" ולא יודע מי הוא גודאר אולי יתקשה להתחבר לסרט בעוצמה. ועם זאת, קשה שלא לפתוח
את הלב למגוון האנשים שמופיעים בסרט, להתפעל מהנופים שרואים, להתרגש מהטבע, מבעלי החיים, מהצילומים היפהפיים
ומהדיאלוגים המשעשעים והעצובים לפעמים.
הסרט הוא חוויה בלתי נשכחת לצופים בזכות היותו מחווה לצילום, לתרבות הצרפתית ולחיים עצמם.
כתבה: אופליה פטרוסיאן, כותר ראשון שקמה
