הזדמנות אחרונה לראות / דגלס אדמס ומארק קרווארדיין

דגלס אדמס ידוע, יותר מכול, כמחבר סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" – שישה ספרי מדע בדיוני שכתובים בהומור בריטי משובח.

אתם לא אוהבים מדע בדיוני? רגע, אל תברחו. גם אני לא מחסידי הז'אנר. אבל "הזדמנות אחרונה לראות" הוא לא ספר מדע בדיוני.
והוא כן מלא בהומור בריטי משובח, שמפרה כל עמוד וכל שורה בספר.
אם כי, זה כן ספר קצת מדעי, כי מסופר בו על מינים בסכנת הכחדה.
וגם קצת בדיוני, כי זה פשוט לא ייאמן ששני אנשים שמחפשים את המינים האלה בכל העולם – מוצאים אותם (לכמה שניות).

זה התחיל כשדגלס אדמס נשלח לפגוש זואולוג, לצורך כתבה בעיתון. זה היה מארק קרווארדיין. ביחד הם נשלחו למשימת בילוש
בעקבות איי-איי – יצור שחי רק במדגסקר, וגם שם בקושי. כשקרווארדיין הפציץ את אדמס בשמות של מינים שתיכף נעלמים,
הבין אדמס שיש לו פה חומר לספר טוב. אמנם בלי חייזרים ובלי אוטוסטרדות חוצות-גלקסיה שמאיימות להשמיד את כדור-הארץ,
אבל עם בעלי-חיים שחיים על כדור-הארץ. בינתיים.

בשלב זה של הביקורת, גדל הפיתוי למלא אותה בציטוטים עם מיטב ההומור ה'אדמסי', שניחן בהבחנות שלו על עצמו,
על היצור-בסכנת-הכחדה ועל העולם, וכול זה ב(מקסימום) פסקה אחת. בחירה מקרית אך מייצגת:

קרווארדיין מספר: "בתחילת המאה העשרים ניסה טייס הולנדי לעשות את דרכו לאורך אינדונזיה. הוא נאלץ לבצע נחיתת אונס
באי הקטן קומודו. הוא יצא לחפש מים, ולפתע מצא את עצמו מול משהו שבהחלט לא מצא חן בעיניו. זה נראה כמו מפלצת אדירה,
אוכלת אדם, מכוסה קשקשים, באורך שלושה מטרים."

"הוא יצא בשלום?", שאלתי, ישר ולעניין.

"הוא יצא בשלום, אבל שמו הטוב נפגע אנושות. כשהגיע הביתה כולם חשבו שיצא מדעתו ואיש לא האמין לאף מילה שאמר."

אגב, הסיפור על לטאת הדרקון מקומודו הוא סיפור ממש מסריח, אבל תצטרכו לקרוא את הספר בשביל לגלות מדוע. עם זאת,
אגלה לכם שהם אכן פוגשים את לטאת הדרקון, כשהיא... גונבת להם תרנגולת. ומביטה להם בעיניים. ואז הם בורחים.

אדמס שואל את שותפו למסע: אם נוכחות אנושית מסכנת את המינים שבסכנת הכחדה, אז מה אנחנו עושים כאן? קרווארדיין
מסביר לו שצריך לתת גישה לציבור כדי להביא להתעניינות ציבורית, שבתורה תוביל להתערבות פעילה להצלת מינים נדירים.
אפשר לומר שזו בדיוק מהות הספר, ומה שהופך אותו לספר מצוין: אדמס מטיס אותנו לשלל מקומות, מציב אותנו מול עיני
הדרקון וחיות אחרות, ולוקח אותנו למסע מרהיב בשלל נופים.

הנופים האנושיים-תרבותיים תופסים בספר לא פחות מקום מנופי הטבע, וזה כיף: בחושיו החדים והרגישים, דגלס אדמס מפגיש
אותנו עם דרכי מחשבה שונות משלנו. למשל בסין, במפגש עם ועדה לשימור דולפין הבאיג'י (שלא מגיח במלואו מהמים, ולכן,
אם ראית דולפין בבירור – זה לא היה באיג'י) מתארים חברי הוועדה את חובת השימור כחובה טבעית, למען הדולפין ולמען
העולם. רגעים כאלה נותנים לאדמס מעט אופטימיות, לפחות ביחס למין האנושי.

יש ספריות שבהן "הזדמנות אחרונה לראות" ניצב במדפי העיון. אצלנו הוא נמצא במדפי הסיפורת. חדות האבחנה, ההומור,
החיוניות, עוצמת התיאורים – עם כל אלה אדמס מדריך אותנו ונותן לנו טרמפ ברחבי כדור הארץ. והרגישות שלו – היא
שממלאת את הספר ברוח ובעומק שמציבים אותו במדפי הסיפורת שלנו:

"כשהבטתי ברוח הנושבת על פניו הזועפים של היאנגצה הבנתי באופן חד ומהמם כי אי-שם, תחתי או סביבי, מצויים בעלי חיים
תבוניים שאת עולמם החושי כמעט איננו יכולים לדמיין: עולם גועש, מורעל ומחריש אוזניים, שבו עוברים עליהם חייהם."

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

כריכת הספר הזדמנות אחרונה לראות