מילה במקום: הסיפורים הזוכים 2021

 

 

בכל יום שישי יאשי הרמן 
מאת: מור פלד לוי
זכה במקום הראשון בתחרות הפרסים המקומית "מילה במקום". 
(לנימוקים גלגלו למטה)

בכל יום שישי יאשי הרמן פוקח את עיניו בחמש ורבע לפנות בוקר, מתיישב במיטתו, מיישר את חולצתו ומתפלל שהיום יבוא לו המזל. הוא שולח את ברכיו החורקות אל מחוץ לשמיכה, אוחז בצווארו בכפות ידיו, מזכיר לו איך לסחוב את הראש, מושך חוליה אחר חוליה עד שנעמד על כפות רגליו, ומדליק את האור התובעני.
עטלפי הפירות אשר חגים סביב העצים המעטרים את רחוב כצנלסון במרכז ראשון לציון, קוראים בקול כשפלומת האור הבוקעת מחלונו של יאשי חורצת את האפלה.
לאחר שמסיים לצחצח את שיניו, יאשי מרתיח בפינג׳אן מים וקפה שחור עד שזה מבעבע כמו לבה, ואז מכבה את הגז ומתיישב עם הקפה על כיסא הקש שבמטבח.
עשר דקות ובקפה נותר רק הבוץ שבתחתית, ויאשי כבר ערני ומוכן לעבודה.
את יאשי הרמן כולם ברחוב מכירים. שכניו בחנויות העתיקות ברחוב רוטשילד המתחדש קוראים בשמו כשהוא עובר בפתחן, אתה בא לשחק היום? הם שואלים,
והוא מושך בכתפיו, נהנה להותיר אחריו שובל סימני שאלה.
בין החנות של סולי מוכר החגורות, לחגי מתקן הסוליות, מסתתרים מועדוני השיכר, בהם צעירים בחולצות צבעוניות וזקנים מצחיקים, מוזגים משקאות חריפים בשלל צבעים לכוסות גבוהות ומנופפים לו לשלום.
בשישי בבוקר ברחוב רוטשילד יש אווירה מעט שונה.
אילו בשאר הימים נשמעים צפצופי מכוניות ורוורסים של משאיות, בשישי נשמעים בעיקר פטפוטי הולכי הרגל, גברים ונשים, ויאשי אוהב להביט בהם מהלכים מול החנות שלו, מלאי שמחה מרכישת מלבושים או מלעיסת קינוחים, וכמה קינוחים יש היום, הו הו! אם ליאשי הייתה בילדותו רק עוגת ביבסקו רומנית שוקולדית וספוגה ברום, אותה נאלץ לחלוק עם ארבעת אחיו, היום כל אחד ברחוב אוחז בקינוח משלו.
כשהשמש מתחילה לעלות, יאשי מגיע למחוז חפצו. הוא רוכן בזהירות למנעול המתכת הזרוק על הרצפה בכבדות כעוגן של ספינה, אוסף אותו בידו, מסובב בתוכו את המפתח, ומושך מעלה את התריס החלוד שידע ימים יפים יותר. מה אתה אומר יאשי? שואל אותו שלומי, חברו מחנות הנעליים הצמודה אליו, אשר מושך גם הוא את תריסו, היום יבוא לנו המזל? ויאשי מחייך, יבוא יבוא, ראית איך השמיים כחולים היום?, ושלומי שולח מבטו מעלה, ומחייך גם הוא. שלומי גדל עם יאשי בשכנות. הוריהם חברו זה לזה עוד בתקופה בה הוכרזה ראשון לציון כעיר בשנות החמישים. על אף ששורשיהם רחוקים, אלו מיאשי שברומניה ואלו מאורפלי שבתורכיה, הם מצאו עצמם קרובים קרובים ומבלים זמן רב זה בביתו של זה.
שלומי אהב ללגום את מרק הצ׳וֹרְבָּה המהביל והחמוץ של אימו של יאשי,
ויאשי נהג לזלול את הסְפיחַה עשירת החצילים והעגבניות של אימו של שלומי.
בחנותו של יאשי, ניצבים על מדפים עשרות אם לא מאות ספרי ילדים,
אותם אסף בעקביות במהלך השנים מאז שהחל להקריא סיפורים לבתו רינה.
כשילדי חבריו גדלו ואלו רצו להשליך את ספריהם, יאשי מיהר להצילם ולשמרם אצלו במחסן, עד שאגר מספיק ספרים כדי לפתוח חנות קטנה וצבעונית. החנות צפופה ועמוסה, אך הילדים נהנים בה כמו בגן משחקים, בייחוד כי יאשי נוהג לפנק אותם בממתקים. יש לי נכדה בגיל שלכם אתם יודעים? נוהג לומר לכל ילד והורה. יום יום הוא יושב בחנות שלו, חיוכו נגיש לכולם אך מחשבותיו רחוקות. הוא מעלעל בדפי הספרים הצבעוניים, במנוקדים ובלא מנוקדים, במילים נרדפות או בחרוזים, קורא בקול ובלב, על דרקונים ודחלילים, על קיפודים וכלבלבים, ולעיתים גם על ילדים שמתגעגעים לסבא שלהם,
וליבו מיד נחמץ.
כשהשעון העגול מורה על שתיים, יאשי מתרומם לאט מכיסאו, מסדר את הקסקט
שעל ראשו, יוצא החוצה, מבקש מצעיר אקראי וגבוה למשוך עבורו את התריס למטה,
וחוצה את הכביש בדרכו לעבר הציליה הלבנה הרחבה בגן המושבה.
בדרך הוא מבחין בדוכן מפעל הפיס, וזה צד את עינו כארטיק קרח ביום שרבי,
והוא עוצר ורוכש כרטיס. מי יודע, קורץ למוכרת, אולי היום יבוא לי המזל.
והמוכרת שמכירה את יאשי הרמן לא יום ולא יומיים משיבה לו במבט מלא חמלה, אולי היום יבוא.
יאשי הגעת! קוראים לו חבריו משני קצוות השולחן הארוך. בצדו האחד הרומנים משחקים מול הקווקזים בקלפים, בצדו השני הרוסים מתאמנים לקראת ליגת השחמט.
אל אפו נישא ריח הכלור מהמזרקה המפוארת, והוא מביט בשעונו. כבר מאוחר.
מה יאשי? קורא יעקב הגדול בעודו מוחץ פחית אקסל ומשליך אותה בחוזקה
אל הריצפה לאחר שמהלכו בקלפים לא צלח, תצטרף למשחק?
אני ממהר יעקב, עונה יאשי, ביום אחר, היום זה יום חשוב, אולי יבוא לי המזל.
בשתיים וחמישים בדיוק יאשי מתרומם מהספסל ומתחיל לצעוד לעבר דירתו הקטנה.
כשהוא מגיע לבניין הוא מטפס מדרגה מדריגה, צעד אחר צעד, רק שלא ייפול,
בגילו אם נופלים אפשר לסגור את הבאסטה. השכנים דפקו אצלו בדלת אתמול,
אמרו לו שרוצים לעשות מעלית, והוא סָבַר, עד שתעשו, אולי כבר יבוא לי המזל.
בארבע בצהריים הוא פותח את דלת ביתו, סוגר ובודק שהדלת נעולה.
יעקב אמר שהיום השודדים באים לזקנים הביתה, לא מספיק להם לארוב ליד הכספומט. הוא מתיישב על כיסא הקש מול מסך המחשב שרכשה עבורו ביתו יחידתו, לוחץ על הכפתור הימני הגדול כפי שלימדה אותו, וממתין.
כשהמסך נדלק הוא מקליד את המספר בפתק שהדביקה ביתו על המסך בכתב ידה המעוגל, וכשמופיעים מולו ההרים והשמיים הוא מתחיל להתרגש. הוא זוקף את גבו כמה שניתן, מסרק את שיערו האפרורי באצבעותיו ומחייך.
כשמסך המחשב מתחיל לצלצל, הוא לוחץ מספר פעמים עם העכבר עד שמצליח ללחוץ על העיגול הירוק.
אבא שבת שלום, נגלית מולו רינה בתו היקרה. תלתליה מקפצים בערנות הנוגדת את עיניה העייפות.
הנה גם אנה כאן, אנה סיי הלו טו גרנדפה, ואנה בעלת הקוקיות הזהובות, מביטה בו בעיניה החומות הגדולות ומכווצת אצבעותיה לאות שלום.
אנהלה שלום, מה שלומך? הוא שואל בהתרגשות,
ורינה לוחשת לו, באנגלית אבא, באנגלית,
יס יס כמובן, הוא עונה, אנה הלו האו אר יו? שואל, ומניח בצד באכזבה, את הספר שרצה להקריא לה.
אנה יורדת מברכיה של אמה ורצה לעבר המשחקים שבסלון.
רינל׳ה תגידי, הוא לוקח נשימה עמוקה, איך הסתדר הריאיון עם החברה ההיא בתל אביב? אמרת שהיום תאמרי לי, ממלמל וקוֹמֵץ את כפות ידיו.
רינה שותקת מספר רגעים, ואז מכווצת את שפתיה פנימה במבט מבשר רעות,
לא אבא, זה לא הלך, נקווה שבראיון הבא יהיו לנו מזל,
אבל זה מה שאמרתם גם בפעם הקודמת ריני, את יודעת אני כבר זקן, וכל החבר׳ה לא מאמינים בכלל שיש לי נכדה, מלין בחיוך מבויש, אולי בכל זאת תשובו ארצה? אני אעזור במה שאוכל,
והיא עונה בנחישות, אבא, נחזור כשנמצא עבודה,
והוא שולף את ממחטתו מהכיס, מוחה את הדמעה שנקוותה בזווית עינו ומשיב, בטח, בטח, את צודקת, סליחה. ושניהם שותקים, והשעון שעל הקיר מורה על השעה חמש.
כבר מאוחר.
והנה גם ביום שישי הזה, לא בא ליאשי הרמן המזל.


אחד.. שניים.. שלושה כוכבים 
מאת: עדן דהרי 
הסיפור זכה במקום השני בתחרות הכתיבה המקומית "מילה במקום".

אחד.. שניים.. שלושה כוכבים. שלושתנו מתאספים סביב פינת האוכל הקטנה במטבח. אמא מניחה את הבשמים, היין והנר על השולחן, אבא מוזג את היין בשקט. פניהם חתומות, זקנות. נדמה כי חלפו עשרים וחמש שנים ולא שעות מהקידוש של ערב שבת. אבא פותח את סידורו, למרות שמעולם לא קרא מתוכו, "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן".
הוא רץ. החיוך לא נס מפניו. "תפסתי אותך," קראתי.
"את תמיד עושה את זה, זה לא פייר," רטן, "את לא מבינה שאת גדולה ואני גדול רק קצת?".
"אתה פשוט תינוק בכיין," אמרתי בניסיון מוצלח מאוד להרגיז אותו.
הוא הניף את ידו הקטנטנה אל על, אך מעד לפני שהספיק להטיח אותה בפניי. אילולא הצלחתי לתפוס את האוצר הקטן של אמי רגע לפני שפגע בקרקע, הייתי עלולה לבלות את שארית חיי בקומה העליונה של מיטת הקומתיים בחדר השינה המשותף שלנו. הוא ידע זאת, ובתחכום יוצא מן הכלל לא חדל להפסיק את הבכי שזייף עד שהבטחתי שאקנה לו חפיסת שוקולד עם פצפוצים. מיד החליף את הבכי בחיוך שובבי והחל לרוץ, כאילו לא בכה מעולם.
"את יודעת? אמא אמרה שאני ילד חכם מאוד, ובגלל זה אני אלמד בבית הספר 'חביב'", אמר ביוהרה של ילדים בני גילו. מרוצה מאוד מהמחמאה שקיבל. אמא תמיד אהבה אותו יותר.
"אני לא מופתעת, אתה באמת נורא חכם לגילך," עניתי, מנסה להסתיר את דקירת הקנאה הקטנה שחשתי עמוק בבטן. עוד לא היה בן שש וכבר ידע את כל לוח הכפל בעל פה, קרא ספרים של ילדים גדולים והתחיל ללמוד לנגן בפסנתר.
כמו בטלפתיה, החליט להוסיף, "ואת האחות הכי טובה לגילך".
כאילו נר ההבדלה הוא הכוח היחיד שמחזיק את שלושתנו סביב שולחן אחד. עיניה של אמי לא מש לרגע מנקודה בלתי מוסברת בחלל החדר, כאילו נמשכת על ידי אנרגיה מסתורית. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היא הביטה בי בעיניה. "הצליח דרכנו, הצליח לימודנו".
"לקחת הכול?" אמא שואלת אותו, "מים? אוכל? בגדי החלפה?"
"אמא, אני יוצא לטיול שנתי," רטן, "לא למסע מחנאות לשלושה חודשים. אני מבטיח לחזור בשלום ולא לעצבן את המורה יותר מדי".
"תשמור על עצמך," היא חוזרת ואומרת.
"הוא יהיה בסדר, אמא," ניסיתי להרגיע אותה, "תאמיני או לא, כולם עוברים את הטיול השנתי של כיתה ז'. הוא לא תינוק יותר, נכון תינוקי?"
"מצחיק מאוד," נחר לעברי בבוז.
"נו, מה תכננתם הפעם?" אבא נכנס לסלון והתעניין.
"לא תכננו כלום," אמר בתום מעושה וקרץ לי. לילה קודם, עזרתי לו להגניב לתוך התיק שתי שפורפרות משחת שיניים, כרית פלוצים, טוש שחור שאינו מחיק ודבק לבן. אני לא יודעת מה הם מתכננים, וגם אם ידעתי לא הייתי אומרת. הכול שמור בחיסיון שבין האחים.
"אל תשכח להתקשר אלי מיד כשתגיעו למקום עם טלפון," הפצירה בו אמא, "לכל מקרה שלא יהיה, קח אתך גם טלכרט".
"הכול יהיה בסדר," אבא הרגיע, "אני סומך עליך".
והנה הוא יצא, אחרי מילות פרידה אחרונות, קריצה נוספת וחיבוק של אמא שכמעט חנק אותו ומנע ממנו לנסוע. שלושה ימים של שקט, החדר כולו רק שלי. עונג. נכנסתי לחדרנו המשותף והתיישבתי על המיטה שלו. כל חריץ במיטה הזכיר לי ריב אחר שלנו.
אבא כמעט מישיר אלי מבט, אך כאילו חייו תלויים בכך, מחזיר את מבטו לכוס היין בה אוחז. אם לא הייתי מכירה את אבי, אפשר היה לחשוב שהוא בעל היקב בעצמו רק לפי המבט הממוקד במשקה האדום. "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
עברתי בין קבוצות החברים ההורמונליים שלו שמילאו את הבית. הג'ינג'ית דיברה עם המשקפופר וגם עם הגבוה עם הנמשים, נראה כי היא מנסה לגרום לגורם חיצוני לשיחה לקנא. זוג תאומים, בן ובת, דיברו עם חבר נוסף, גוץ. הבלונדיני עם נקודת החן על האף נראה ירוק מקנאה. יכול להיות שהוא בן הזוג של הג'ינג'ית. והנה ילד יום ההולדת יושב על הספה עם ברונטית חמודה שצוחקת מהבדיחות הנדושות שלו. אבל ככה זה כל הזוגות בהתחלה. הוא מעמיד פנים שהוא לא רואה את השפם שלך, את מעמידה פנים שהוא מצחיק. זוגיות.
"אה, אחות?" הבחין בי.
"אני מנסה ללמוד," קולי נבלע בין צלילי המוזיקה.
"אני מנסה לחגוג," הרים גבה, "לא כל יום אני בן שמונה עשרה".
"לא כל יום יש לי בחינה מסכמת בקורס סטטיסטיקה," יריתי בחזרה.
"את אף פעם לא ידעת להנות כמו שצריך. תירגעי. תשתי משהו. גם ככה מספרים שבעוד חודש כל המחשבים יקרסו בגלל השנה החדשה. אף אחד לא יידע".
"אני אדע," רטנתי, "אמרו לך כבר כמה אתה מעצבן?"
"תזכרי כמה תתגעגעי אלי כשאהיה בצבא".
"כמו ליבלת," יריתי ופילסתי את דרכי בהמון חזרה לחדר. הבלונדיני והג'ינג'ית כבר הספיקו לריב בצד השני של החדר, שלושה ילדים אבודים חיפשו אחד את השני, זוג בלונדינים עושים אחד לשני בדיקת משטח גרון כבר חמש דקות והברונטית עדיין צוחקת מהבדיחות שלו.
אני מביטה בנר כמהופנטת. השעווה נוטפת על השולחן טיפה אחר טיפה, כאילו כל אחד מושכת את חברתה איתה למטה, להרפתקה החדשה שלהן. למעט קולו של אבי, לא נשמע רחש ולו הקטן ביותר בחדר. "כן נמצא חן ושכל טוב".
שכבתי במיטה התחתונה במיטת הקומתיים. עוד מאמר אחד לסכם ואני משתגעת סופית. תקתוק נשמע בדלת החדר. אמא פותחת את הדלת ואומרת משהו שאני כלל לא שומעת. בכל מקרה לא נראה שזה משנה לה, כי היא ממהרת לצאת. משאירה את הדלת פתוחה לרווחה.
"תגידי," שמעתי קול מוכר, "כמה פעמים אמרתי לך לא לעלות על המיטה שלי?"
קפצתי מהר וחיבקתי אותו חזק כאילו לא עברו שבועיים מהפעם האחרונה שהיה בבית, אלא נצח. "מה אתה עושה פה?".
"יצאנו לרגילה," הוריד את הקיטבג העצום שסחב, "אפשר לשכב על המיטה שלי?"
פיניתי לו מקום לידי, "רגילה זה נחמד".
"נחמד מאוד אפילו," נשכב לידי עייף, "כבר תכננתי תוכניות לכל השבוע, שכחתי לפנות מקום לשינה. התגעגעתי לישון". כחכחתי בגרוני, מחכה להמשך המשפט. הוא צחק וענה לי, "גם אלייך, אחות, יופי?"
"יופי," עניתי מרוצה, "אני לא מאמינה שאתה סופסוף כאן, שמעתי שפתחו פאב חדש ליד בית הכנסת הגדול אם אתה רוצה ללכת," רציתי להמשיך לדבר אתו, אבל הוא כבר נרדם מזמן.
היין, הנר והבשמים כבר סיימו את תפקידם בסדר ההבדלה, עוד מעט ואוכל לצאת לסיבוב השבועי שלי בגן העיר, לבד. בלי השקט המעיק הזה. "ובין ישראל לעמים".
צעקה נשמעת מכיוון הסלון ואני ממהרת לראות מה קורה. אני בטוחה שאמא שוב מגזימה. בחדשות מספרים על פיגוע התאבדות במועדון ה"שפילד'ס קלאב". חמישה עשר נרצחו.
אני לא מבינה.
אמא ממשיכה לזעוק בכל הכוח ואבא ממלמל משהו על צרור מפתחות ובית החולים אסף הרופא.
אני לא מבינה.
אבא כבר מזמן הלך ואמא נופלת ארצה מוכת גורל.
הבנתי.
"המבדיל בין קודש לחול".


לילי 
מאת: רינה ז'אן ברוך

הסיפור זכה במקום השלישי בתחרות הכתיבה "מילה במקום".

לילי הגיעה לבית הקוראנין כשהיתה בת עשרים. חרדות מרובות, התקפים ארוכים של דיכאון, טיפולים בתרופות שונות הפכו אותה לבלתי כשירה לכתיבה. במסגרת הטיפולים היה עליה להתאמן, לנסות לחזור לחיים רגילים, כלומר לכתוב אותם. במחלקה היו מושיבים אותה מול השולחן, מכניסים עט לידהּ ומכוונים את היד אל הנייר החלק שמולה. ניסו לעודד אותה לכתוב משהו. אחרי שלושה ימים שבהם לא כתבה דבר, רק שירבטה קצת בפינת הדף שמולה, היא התחילה משפט, ״השלג ירד בכל רחבי אירלנד...״. הם לקחו ממנה את העט והדפים והחזירו אותה לחדרה הנעול. לאחר כמה שעות, רופא נכנס לחדרה, הוא שאל אותה אם היא יודעת איפה היא נמצאת. ראשון לציון, היא אמרה. ואיזה מזג אוויר היא רואה מהחלון, היא סובבה את ראשה אל הצוהר הקטן, זכוכית מחוסמת משני צדדיו, אטום לחלוטין. חם, היא אמרה. תמיד חם. נכון מאוד, הוא אמר. אז למה שתכתבי על שלג באירלנד. למה שתעשי דבר כזה. אני לא יודעת, היא אמרה. האם ראית שלג אי פעם? לא, היא אמרה. הם לא הוציאו אותה מחדרה בימים הבאים. מינון התרופות שונה שוב וניתנה לה הפנייה אל קהילת הקוראנין בעירהּ. אם לא תסתדר שם, היא תאושפז, כנראה לשארית חייה, במוסד לבלתי-כשירים.

לאחר ששוחררה, היא הופיעה לריאיון שנקבע לה בבית הקוראנין. הכניסה היתה מרחוב אחד העם, בהצטלבות עם רחוב ירושלים. פעמים רבות היא חלפה מולו, אבל כשהגיעה לשם הבינה שמעולם לא התבוננה בו באמת. זה היה מקום שהרגילו אותה ואת שאר הילדים לא לראות. הוא היה מוקף גדר צבועה כחול. מעל השער היתה כתובת, ״בית קוראנין ראשון לציון״. לידו היה לוח קטן, עליו היה כתוב שלפני כן, עד 2037 שימש המקום כבית יד-לבנים. מעבר לשער, בחזית המבנה, היה גן קטן ומטופח. היא זיהתה דליות בגוונים עזים של ורוד ואדום וקליסטמונים פורחים. עצי צאלון חיפו על הגינה. המבנה היה בצורת ריש, שתי צלעותיו עשויות אבן עתיקה למראה, חלונות גותיים קבועים בהם. בקומה העליונה היו מרפסות שפנו אל הגן. הפינה המקשרת בין שתי צלעות המבנה היתה חדשה, עשויה כולה זכוכית כהה ומלוטשת.
היא ישבה במשרדו של מנהל בית הקוראנין, לובשת את בגדיה הטובים ביותר, אבל מבלי להבין למה בעצם. הרי נגמרו הימים שבהם היא צריכה לעשות רושם על מישהו. היא הביטה בדויד בזמן שדיבר. הוא היה מבוגר ממנה בכחמש-עשרה שנה. היא תהתה למה הוא לא יכול לכתוב, מה הביא אותו לשם. לפני שעזבה את המחלקה, אחת האחיות אמרה לה שהוא איש טוב, שהוא בחר להפסיק לכתוב ולהקדיש את חייו לקוראנין. זה סיקרן אותה, כשהוא ישב מולה, מסביר לה את נהלי המקום. הוא היה נאה והביט בה ברכות מסוימת, היא חיפשה חיבה במבטו, וכעסה על עצמה על כך. תמיד הציפייה הזאת. לאיזה זיק של גילוי, הכרה.
אל בתי הקוראנין הגיעו אנשים שמסיבה כלשהי לא יכלו לכתוב. היו כאלו שסבלו ממחלה נפשית, או מפגיעה שכלית שעצרה בעדם. לא נותרו עוד הרבה כשלים פיזיים שלא הצליחו לפתור בשלב זה, על מנת לאפשר לאדם לכתוב את סיפורו. מעטים ביותר היו האנשים שוויתרו מרצונם על הכתיבה. אלו נאלצו להתחייב ולנדור שלא לכתוב עוד מילה אחת לשארית חייהם למרות שהם מסוגלים לכך.

הקוראנין נחשבו לחריגים ורוב האנשים התרחקו מהם, למרות שהיו נחוצים. מי היה קורא את סיפוריהם, אם לא הקוראנין. אבל חוסר היכולת לכתוב נתפס כנכות, כחיים נעדרי משמעות, ואלו הפחידו את רוב האנשים. היו כאלו שראו בהם יצורים נטולי נשמה, היכן נמצאת נשמתם אם היא לא מועלית על הדף? אם לא ניתן לחזור ולקרוא בה? אם היא לא נשארת בעולם אחרי מות הגוף? עננה של שיגעון ומחלה אפפה את כל מי שהצטרף אל הקבוצה הזו, החיה בקרבה של הקהילה הכותבת את חייה.

ללילי לא זה הפריע, שלא תוכל לכתוב יותר לעולם. היא לא אהבה את הכתיבה, את ההוראות, הצורך לחיות את חייה מחדש דרך הדף. כשהיתה ילדה, דפי הבוקר שלה היו מתחילים כרגיל, כמו אצל כולם, בהתעוררות והתארגנויות הבוקר, כמו שלימדו בבית הספר. אבל היא תמיד חרגה מהמתווה המקובל, כותבת עלילות קטנות על חיות שהיתה רואה בדרכה לבית הספר. נותנת להם שמות. היא היתה סוטה רק לרגע אחד מהתיאור, וכבר נסחפת אחריו, אובדת בסבך מילותיה ושוכחת את החוץ. ורק אז היה נדלק בה זיק של שמחה על הכתיבה, והיא הרגישה שזאת לא רק מטלה מעיקה. אבל יום אחד המורה בדקה את הקבצים שלה, וגילתה את כיסי הבדיון והשקרים הטמונים בהם ולילי זומנה לשיחה אצל המנהלת. בדיון הוא בזיון, המנהלת חזרה כמה פעמים. מאז נבדקה כתיבתה כל יום, כדי לוודא ששום שקר לא יעשה את דרכו אל כתיבתה. מאז היא כתבה בלא רצון, מתוך חובה בלבד.
דויד עבר על התיק הרפואי שלה ואחרי כמה שאלות אמר שישמח אם תצטרף אליהם. כאילו שיכלה לסרב. אלו חיים שאין בהם קלון, הוא אמר, למרות מה שחושבים עלינו בחוץ. ובסופו של דבר הקהילה מקבלת אותם, גם בזרותם, ומעריכה את תפקידם, הם זקוקים לנו, הוא חייך אליה, מי עוד יקרא את כל מה שהם כותבים. יש לך חיים ארוכים לפנייך, הוא אמר לה. כאן הם יכולים להיות נוחים וטובים. גם היא תשמח, היא אמרה. וחייה היו נוחים וטובים לזמן מה.
עד אותו בוקר, כשנה אחרי שהגיעה לשם, שבו נדחפה מעטפה מתחת לדלת חדרהּ. לילי קמה מהמיטה והרימה את המעטפה שהיתה לבנה וחלקה. היא פתחה אותה והוציאה ממנה דפים קטנים, שנראה שנתלשו ממחברת ישנה, צהבהבה, כתובים בכתב יד, בעט. כל כך משונה נראה לה הכתב הכתוב, עיניה שעברו על השורות התקשו להרכיב מילים מסימני הדיו. אבל לאט לאט היא הצליחה להתמקד במילים, למרות שעדיין לא הבינה מה היא קוראת. השם לילי קפץ מול עיניה, ובילבל אותה לרגע. זה צירוף מקרים, היא חשבה, לא אליה הם מתכוונים. היא המשיכה עוד, גבריאל, השלג, השלג ירד בכל רחבי אירלנד, ידה נשלחה אל פיה, ועיניה התרחבו, והיא המשיכה לקרוא עוד, עד הסוף, עד השלג היורד, עליה ועל כולם, המתים והחיים, דמעות עלו בעיניה, וטשטשו הכול עד שזלגו על הדפים. היא מחתה את הדפים מדמעותיה במהירות וניסתה להאט את נשימותיה העמוקות, המבוהלות, נוזפת בעצמה על שהיא מאבדת את המרחק הנכון, ששוב היא טועה, מאבדת אחיזה במציאות, בשפיות. אבל איך זה יכול להיות, היא חשבה, איך זה יכול להיות. היא הסתכלה שוב בדפים, מחפשת בהם עוד סימנים, רמזים, משהו שיסביר את כל זה ולא מצאה. היא קיפלה אותם ותחבה אותם מתחת למזרן שלה. מי העביר לה אותם. מי בכלל כתב אותם. בדיון הוא בזיון, היא חזרה ואמרה לעצמה. אבל היא לא השתכנעה. היא הביטה מהחלון, אל הגן הקטן. נראה שהכול עומד להשתנות.


נימוקי השופטות לבחירה בסיפור "בכל יום שישי יאשי הרמן":
בסיפור "בכל יום שישי יאשי הרמן" משתקפות סוגיות חברתיות וערכיות. הסיפור מעמיד במרכזו ריטואל - פעולות חוזרות, פעלים ודיבורים שאינם מובילים לשום מקום, ומשקפים בפועל את הריק ואת חוסר התכלית שבהמתנה. ריטואל זה מעמיד את ההמתנה של יאשי שבוע אחר שבוע, ואת פעולותיו בעת ההמתנה לשיחה השבועית עם ביתו, כתמצית הקיום האנושי נעדר המשמעות בעולם אבסורדי. הסיפור עוקב אחר דמותו של יאשי, ביום שישי שגרתי, מהנץ החמה ועד השקיעה וכניסת השבת. בסיפור מנעד של רגשות, סימני שאלה, פעולות, תקווה וציפייה שאולי, אולי הפעם "יבוא לו המזל". הסיפור מבטא את שחיקת האידיאליים החלוציים, את התערערות הנורמות החברתיות בתחום האידאולוגי והמשפחתי. בסיפור ביקורת על עזיבת צעירים את המדינה, על אתוס הצלחה שמתבטא במונחים של רמה כלכלית, של הגשמת ה"חלום האמריקאי" - הצלחה חומרית וביסוס כלכלי. זאת לעומת האתוס של מוסריות, כיבוד הורים, אהבה, דאגה, שייכות ל"עם הספר". התברגנות לעומת אידיאלים של דור אבות המייסדים. ביקורת על שבירת מיתוס הציוניות, שחיקת האידיאלים החלוציים, שהולכת וגוברת מדור לדור. המרת ערכים ואידיאלים בכסף. המרת מפגש פנים-אל-פנים למפגש שבועי של שיחת מחשב, שאפילו בה אין תקשורת של ממש, שכן הם אינם דוברים את אותה השפה, תרתי משמע. ביקורת על סגידה לעגל הזהב, לממון, לעומת ירידת קרנם של הספרים, נכסי צאן ברזל, של ערכי רוח ותרבות.

נימוקי השופטות לבחירה בסיפור  "אחד שניים שלושה כוכבים":
הסיפור "אחד שניים שלושה כוכבים" – יצירה עתירת תחבולות ספרותיות, בלתי צפויה ומפתיעה. יצירה שמשאירה את הקורא בפה פעור ובלסת שמוטה. המקום והזמן בסיפור משקפים מציאות משפחתית, חברתית ולאומית. הסיפור מבטא גישה אמביוולנטית של כאב ואבל אישיים, וקידושם במישור הלאומי. היוצרת חושפת בפני הקורא את המחיר הבלתי נמנע, את שבריריותם של חיי אדם. בסיפור התרסה, האדם מול הקב"ה וקוצר ידו לבטא את מחשבותיו ואת כאביו. בסיפור אווירה של מסתורין, של אושר חמקמק, המבטא את נוכחותו המתמדת של המוות בחיי האדם. "המבדיל בין קודש לחול" - טומן בחובו עוצמה, שורשיות, מסורתיות ויציבות. חד-הפעמיות של החיים עצמם. החיים קצובים בזמן ומתוחמים. מרחב הקיום שלנו הוא בין קודש לחול, בין יום ללילה, בין געגוע ושמחה לבין כאב ואשמה. בין קול, זעקה לדממה. ובין החיים לסיומם. נוכח הזמן הקצוב שבין קודש לחול, שבין יום ולילה מפצירה הכותבת באדם, בכל אדם, להתעורר מתרדמה של חושים וממחשבה, וליהנות מהדברים הקיימים בחייו בשל זמניותם. לחיות מתוך מודעות ונוכחות את החיים. הזמן בין היום ללילה הוא קצוב, נטול ביטחון או ערובה. הסיפור מתאר באופן מטאפורי, במבע דתי ואפילו מיסטי, חוויה ישראלית יהודית אנושית מקפיאה ומחרידה. סיום הסיפור - "המבדיל... בין ישראל לעמים" – קיומו של העם היהודי נבדל ושונה מעמים אחרים. חווית מוות, חוסר אונים, כבילות ופצע מושרשים עמוק בלב בני יצחק, שחווית העקדה ומחיר קיומנו בכל המישורים ובכל ההיבטים, מכוונת את עולמו. "המבדיל... בין אור לחושך", מבחינה אוניברסלית, המאבק בין אור לחושך, מאבק סיזיפי של הארוס בתנטוס, של החיים מול כוחות ההרס. בהקשר ההיסטורי, המדיני, המאבק למען השלום בהווה, יבטיח בעתיד את קיומם של אחים ואחיות, בנים ובנות, משני צידי המתרס, "כשתגדל כבר לא יהיה צבא".

נימוקי השופטות לבחירה בסיפור "לילי":
הסיפור "לילי" – סיפור קצר עתידני, אפוף באווירת מסתורין. הקורא נשאב אל היצירה בניסיון "לפתור את החידה", ואותה עמימות מגבירה הן את החרדה והן את המשיכה והסקרנות. בסיפור משחק מעניין בין נורמות לבין דחפים ויצרים. הסיפור חושף את תהומות הנפש, את המודחק והמוכחש. הוא מעורר מחשבה על המצב האנושי ועל נפש האדם, על דחפים סותרים, על הרס עצמי והרס הזולת, על יחסים בין בני אדם. בסיפור סאטירה על למידה, יוצר, יצירה ועל אומנות שמנסה לדחוק את עצמה לתבניות וחוקיות כדי להיות במיינסטרים, לעומת השאיפה ליצור אומנות אחרת, נטולת גבולות ומוסכמות. דמותה של לילי היוצרת מוצגת כדמות אאוטסיידרית. היא דמות בעלת זווית ראייה ייחודית, בשל הרוח הפנימית שבה, בלי קשר למגבלות המציאות. היוצר כישות עצמאית בלתי תלויה בזמן ובמקום. נציגי החברה מוסיפים זווית ראייה חיצונית שמבטאת יחס פוגעני ודורסני. המשמעות הסמלית והפסיכולוגית שמבטאת הכניסה לבית הקוראנין (בית הקוראים) - כל אחד מאשר את קיומו ואת משמעות חייו באמצעות האחר. גילום חיצוני של אובדן אינדיבידואליות וערכי רוח על מנת "למכור את הסחורה". התמות האפילות שמופיעות בסיפור מאיימות על הרוח האנושית. הסיפור מבטא ביקורת על חברה "מרובעת", מקובעת שאינה מסוגלת להכיל בתוכה את מכלול גווני הקשת. שאינה מבינה מושגים כמו דימיון ויצירתיות, שמציבה חוקים ומסגרות. חברה שטחית, שמשחזרת ומשכתבת, חד מימדית ונטולת גוון וצבע. בנוסף, בסיפור ביטוי ליכולתה של אומנות המילים להנציח מציאות קיימת, להנציח את היוצר ואת הגיגיו, לבטיו, פחדיו, לשקף עולם, אך גם לכפות עליו חוקים על פי רצונו של הקורא. כבמין משחק, יחסי הכוחות משתנים, הקורא נסחף בסיפור "לעולם האמת" של הדמות, ועוקב בדריכות, כמהופנט, אחר המציאות שהיוצר מתרגם על הנייר, וכך מבלי משים מפגין היוצר כוח נוסף – חירות היוצר! היכולת להפעיל חוקים אחרים, לשחק בזמן, להיות אדון ההתרחשות, אם רק תנוח עליו ההשראה המתאימה. אותו יוצר מהפנט, כובש, סוחף, מתעד ומנציח.