הרב - שולי גלברג

השילוט מפנה אותי אל עבר הכביש המתפתל ולעיני מתפרץ האביב במלוא הדרו. בצד אחד ים שיבולים זהובות שהרוח החולפת מייצרת בהן גלים רכים. בצד השני, עולים בערבוביה אדום עז של
נורית ופרג, צהוב מבהיק של חרצית והכוכבים הכחולים של הדגניות. ריח הדרים מעורב בריחות לולים ורפתות מעצים את התחושות. אני משתדל לנצל את הרגע ועובר לנשימות איטיות ועמוקות.
כפות ידיי מזיעות מעט ואני מושיט יד אל עבר המגבת הקטנה שעל המושב לידי. הערב אערוך בפעם הראשונה חופה. חמישה חודשים עברו מאז קיבלתי את ההסמכה לרב. חודשים שבהם התעמקתי,
תכננתי בקפדנות ובחרתי כל מילה כדי ליצור מסרים ראויים שיעברו בנועם, שיגעו בליבו של כל אחד מהמשתתפים ושלא יעייפו. אני מתקרב אל שער הכניסה למושב.
"ערב טוב, לאן אדוני?"
"לחתונה של שרונה ואלון"
"או קיי". הוא לוחץ על השלט בידו. השער מתחיל להיפתח "מזל טוב והצלחה לחתן ולכלה!" אני ממשיך על השביל. סדרן בלבוש שחור מסמן לי היכן להחנות. אני יוצא מהרכב ופוסע לכיוון הגן.
רוח קרירה מנשבת בעדינות, השמש נוגעת בקו האופק מורחת בשמיים גוונים של כתום וכחלחל וממשיכה בצלילתה אל המים. ציוץ הציפורים המתארגנות בצמרות העצים לשנת הלילה חובר לקולות
האורחים. אני מגיע אל פתח הגן.
"שם, בבקשה?"
"אני הרב"
"אוי... מצטערת. הזוג ביקשו שאודיע לך שהם מסתובבים בין האורחים. אתה מוזמן להצטרף לאורחים ולהתכבד כמובן"
"תודה רבה". חצר הגן ירוקה ורחבה, שולחנות מכוסים במפות בצבעי סגול ולבן ובכלים מהודרים עמוסי מזון מסודרים מסביב. באמצע הרחבה פוזרו גם שולחנות גבוהים וכסאות בר. אורחי החתונה
עסוקים בשיחה נרגשת, מתנשקים ומברכים זה את זה תוך טעימה מהמנות. שני מסכי ענק משדרים את המתרחש בגן מזוויות שונות. קולות קרקור עולים מכיוון הבטן שלי. הייתי ממוקד כל כך בחזרות על
שלבי הטקס והדברים שאשא ששכחתי לאכול. נפגשתי עם שרונה ואלון בתיווכו של אבי, חברי מ-669. אבי ואלון מכירים מהילדות וגם אלון שירת אחרינו ב-669. בפגישה, אלון עם פני תינוק וחיוך קבוע,
מושיט את ידו אל ידה של שרונה, מסתכל כמחכה למוצא פיה והיא שותקת, משאירה לו את המענה לשאלותיי ורוב הזמן בוהה בפריט זה או אחר בסלון שלי. כשעזבו, נשארתי עם חוסר שקט מוזר כזה, תחושה
שמשהו לא מתאים ותוהה אולי הייתי צריך לשאול יותר לגבי הסיבות שבגללן הם ממהרים להתחתן. בוסית ועובד. אני מנער ראשי במהירות מצד לצד ומכווץ פנים. מי אני שאפקפק במזווג הזיווגים. אני מציץ
בשעון ואז מרים את ידי ולוחץ על גשר האף. החופה מתוכננת להיערך בעוד כחצי שעה. אני ניגש אל השולחן, לוקח מנת קיש גבינה ונוגס באיטיות. כשאני מסתובב אני רואה את אלון ממהר לעבר היציאה. אני
מתיישב בפינה שקטה ובוהה במסך שמולי. לפתע עיני נפערות וחתיכת הקיש שבפי נופלת לצלחת. על המסך מצולמת בקלוז אפ הכלה הנכבדת שרון בנשיקה ארוכה עם גבר. רגע, אבל אלון הרגע יצא.. כשהיא
מתנתקת ממנו היא מחייכת אליו ואומרת משהו בקור רוח כאילו לא קרה דבר. איך ידעתי! לרגע אני שוקל לעזוב את החופה ולהציל את אלון מהנישואים האלו. הוא בחור טוב. והיא ...אני מנער את ראשי ומחפש
מפית לנגב את ידיי, מתקרב למרכז החצר ומבין שאני לא היחיד שראה. אלון נכנס בשער בדרכו חזרה מהרכב. אני צועד לכיוונו. הוא חייב לדעת. בטוח שמתישהו יפגוש את האחת האמיתית שלו.