טוב, חתונה זו מצווה לשמח חתן וכלה. בחיים לא אפסיד את החתונה של אלון, שבזכותו אני פה. לו אני חייב את חיי. אלון הוא שהציל אותי בלבנון כשנפצעתי מפגז שהתפוצץ ממש לידי.
אחרי השיקום השתנה עולמי. את הבילוי בברים, המסיבות הפרועות וצפייה בסרטי טלוויזיה החלפתי בבתי כנסת, בלימוד בישיבה, עיון בספרי תפילה ומשניות, ומאז מקדיש את כל זמני ללימוד
תורה. שאלתי את עצמי למה אלון מתחתן עם גרושה בת שלושים ושש שיש לה ילדה בת שש עשרה. כנראה שזה רצון ה', כי זיווג הוא משמיים. זו חתונה שאני מרגיש חובה להשתתף בה. אני
יודע שאין הפרדה בין נשים לגברים והמוזיקה.. שאלוהים ישמור. והנשים.. אלוהים אדירים, יותר ערומות מלבושות, מה זו הפריצות הזו. הגעתי מוקדם וחשבתי שאוכל לעזוב מיד אחרי החופה.
אולם האירועים היה גדול ורחב ידיים וקבלת הפנים הייתה בגן אירועים ירוק ומטופח, מאוד יפה, דשא, צמחיה טרופית עשירה, פרחים בכל מקום, מזרקות מים, אורות צבעוניים מנצנצים, ממש
חגיגה לעיניים. שני מסכי ענק משני צדי המדשאה, מלצרים מסתובבים בין האורחים עם מגשים עמוסים במשקאות ובמיני מזונות מכל טוב. על המסכים הקרינו תמונות של שרונה ואלון ומפעם
לפעם תמונות אורחים שהגיעו, גברים בחליפות ועניבות והנשים בשמלות ערב חושפניות, אלוהים אדירים! לפתע על מסכי הענק נראתה שרונה הכלה היפה, בשמלת סטרפלס לבנה נוצצת והינומת
תחרה, כשחיוך גדול על פניה הזוהרות וגבר נאה בג'ינס וחולצה פתוחה עד אמצע החזה עם חיוך גדול, נראה מעט שיכור, רוכן לעברה, ונושק לה בלהט על פיה, זו לא הייתה נשיקה רגילה, אלא נשיקת
אוהבים לוהטת. הס הושלך בקהל, ולחשושים נשמעו מכל עבר. שאלתי את העומד לידי מי האיש, מה אתה לא יודע? זהו אורי, בעלה לשעבר של שרונה, הם גרושים כבר עשר שנים. הרהרתי ביני לבין
עצמי, לאן הגענו, מה זה צריך להיות, ממש סדום ועמורה. אין לו כל בושה, ואלון מה הוא צריך לחשוב, איזה מין עולם זה, אין לו כל כבוד, אני לא מאמין, אלוהים אדירים! בזווית העין ראיתי את שני,
בעבר משקית הת"ש של הגדוד והיום מארגנת חתונות, שהגדילה לעשות, בקושי כיסתה את מה שיש לה. אני זוכר אותה כחיילת שמנמנה ולא אטרקטיבית במיוחד עם שיער שחור מתולתל, משקפיים
שחורים שמסתירים עיניים כחולות גדולות. אבל נשמה גדולה, תמיד עזרה לכולם והייתה אוזן קשבת לכל חייל, לא ידעתי שאלון שמר איתה על קשר. בחיים לא הייתי מזהה אותה היא רזתה מאוד,
גוף חטוב, שער שחור ארוך וחלק, עיניים כחולות גדולות מאופרות באיפור כבד, עטופה בשמלת מעטפת מוזהבת, שבקושי מכסה טפח, כולה אש ותזזית. שולחת מלצר לכאן ואיש תחזוקה לשם. בקיצור
מפקדת על כל האירוע ביד רמה. עמדתי מהצד והבטתי במתרחש, לא רציתי להתקרב לכל הנשים החשופות רחמנא ליצלן. שני עברה על הדשא בריצה על עקבים גבוהים ודקים, נעצרה לרגע, חזרה צעד
אחורה, הביטה בי, אני השפלתי מבט ואז פתאום זינקה עלי וצעקה "רמבו.. אני לא מאמינה.. זה אתה.. אלוהים שישמור מה.. מה.. איך.. ממתי.. לא ידעתי.. מי היה מאמין. זוכרת אותך אחרי הפציעה
וההחלמה. יו כמה שנים עברו? ספר, ספר, מה קרה." אני המום. ממשיך להשפיל מבט, מרחיק אותה מעלי מתחיל לגמגם, חושב מאיפה להתחיל את הסיפור.. ומצליח רק לומר "קרה לי נס ועל ניסים
צריך לברך, זו דרכי".