הסרט "הליידי בוואן" הוא קומדיה בריטית חכמה וכיפית של ניקולאס היטנר. זהו שיתוף הפעולה השלישי של הבמאי עם
המחזאי אלן בנט ("טירופו של המלך ג'ורג'" ו"נערי ההיסטוריה"), שכתב את התסריט על פי סיפור אמיתי. כחובבת קומדיות
בריטיות קשה שלא להעריך את ההומור השנון של הסרט, בייחוד כשאת הדמות הראשית מגלמת מגי סמית', זוכת האוסקר
הנהדרת. מדובר בסרט דל תקציב, כשלרוב מופיעים על המסך שני שחקנים, דבר המקנה לו אווירה של מחזה.
אלן בנט (אלכס ג'נינגס), הוא מחזאי העובר לשכונת קמדן הבוהמית בשנות ה-70. הוא מופיע כשתי דמויות נפרדות. הדמות
הראשונה חיה ומתפקדת בעולם האמיתי והדמות השנייה היא המחזאי שנקלע למשבר יצירתי ומחפש השראה. כל שכניו הם
אנשים מבוססים מלבד זקנה נרגנת שמתגוררת בוואן ומתנחלת בחניה של אחד הדיירים מדי שבוע. מרגרט (מגי), המכונה
מיס שפרד (מגי סמית'), היא קשישה מיזנתרופית, דרמטית ואקסצנטרית שתמיד לבושה בצורה מגושמת ומדיפה ריח של
סירחון (ריח העוני, כפי שבנט מכנה אותו). באחת הסצנות היא נוחתת בשירותים של בנט והוא מנסה לנקות אחריה נואשות
ולהפטר מהריח הרע שהיא מותירה אחריה. בסצנה מצחיקה נוספת, ילדי השכונה מביאים לה מתנות לחג המולד, היא חוטפת
אותן בלי להודות להם ומגרשת אותם במילים "תסגרו את הדלת, אני אישה עסוקה".
בנט מפתח עם מיס שפרד קשר מיוחד, בשונה משאר הדמויות בסרט. כאשר הוואן שלה מתקלקל, הוא מציע לה להפוך את
חניית ביתו למשכנה הקבוע והיא מתנחלת אצלו לחמש עשרה שנים ונשארת עד יום מותה. לבנט יש יחס אמביוולנטי כלפי
הפולשת. מצד אחד הוא מבין שהיא מהווה בעיה, מצד אחר, המחזאי שבו יודע שהיא בסיס אידאלי לכתיבתו, ביחוד לאחר
שהוא מכיר אותה לעומק ומגלה שמדובר באשה משכילה, נזירה לשעבר, שלמדה בפריז ודוברת צרפתית שוטפת. בדומה
לשכניו, גם הוא אוהב לחלוק בדיחות על מיס שפרד ועל התנהגותה הגסה בארוחות הערב ולאחר מכן, לנקות את מצפונו
בנחמדות ובמעשים טובים כלפיה. בנט הוא אדם בודד המסור לאמו שדועכת ובגלל הדמיון בינה לבין מיס שפרד הוא סופג
את אופייה הקשה. עם הזמן, היא הופכת לדמות הנשית הקרובה ביותר שאי פעם היתה לו. הוא הומוסקסואל, וכשגברת שפרד
רואה את אסופת הגברים הצעירים שיוצאים בלילה מביתו היא אומרת לו "אני יודעת מיהם. הם קומוניסטים בגלל זה הם מגיעים
בלילה".
דמותו של בנט פסיבית לעומת דמותה הסוערת והמרתקת של מיס שפרד. היא מסתתרת ובורחת בעקבות תאונה שאנו רואים
בתחילת הסרט, שמאפשרת לאיש מעצבן לסחוט כספים ממנה. מיס שפרד היא דמות טרגית וקומית כאחת. מצד אחד יש לה
אופי מעצבן, היא כפוית טובה, היא מקללת וככל שהיא מזדקנת היא הופכת ליותר ויותר בלתי נשלטת ולא מרוסנת. היא זועמת
במיוחד כשילדי השכונה מנסים להתאמן על כלי נגינה וכושלים, דבר שהיא לא יכולה לשאת או כשבנט הופך להיות חטטן
ונדחף לוואן שלה. מצד אחר היא אישה פגועה נפשית ובודדה, מיוסרת ומשקשקת מפחד מהכנסייה ומאלוהים. בניגוד לסרטים
כמו "ספוטלייט" ו"פילומנה" שבאופן מובהק יוצאים כנגד הכנסייה הקתולית כאן ההתנגדות לה רק נרמזת. התסריט גם נוגע
באשמה ובכפרה. שני הרעיונות המרכזיים בסרט הם: סיפור קומי על חברות ארוכה ויוצאת דופן של שני אאוטסיידרים
שמתיידדים ועל מהותה של היצירה והדיאלוג הפנימי בין האדם ליוצר. זאת קומדיה בריטית חכמה מאוד, מצחיקה ונוגעת ללב
עם אלמנטים של סלפסטיק.
בסוף הסרט, אחת השכנות מספרת על בנה שבילדותו פחד מהזקנה שבוואן וכעת בבגרותו, כאשר הוא מתקשר הוא שואל
לשלומה. אין ספק, כאשר רואים את ההופעה המשובחת של מגי סמית' מבינים מדוע. ככל שהיא מקללת וצועקת כך הצופים
מתאהבים בה יותר. גם אלכס ג'נינגס נותן הופעה נפלאה כאלן בנט שמזכיר שילוב של אלטון ג'ון עם טרומן קפוטה. בזכות
כשרונם הבלתי מעורער של שני השחקנים הראשיים, הבימוי הטוב והתסריט המעניין, מדובר בפנינה קולנועית שחבל לפספס.
כתבה: אופליה פטרוסיאן, כותר ראשון שקמה