בית הרוחות / איזבל איינדה

רבים מאיתנו מכירים את הספרות הדרום-אמריקאית דרך גבריאל גרסיה מארקס, במיוחד דרך ספריו "מאה שנים של בדידות"
ו"אהבה בימי כולרה". אבל ספרות דרום-אמריקאית היא לא רק גרסיה מארקס. ממש לא.
איזבל איינדה גדלה בצ'ילה בשנים שבהן המדינה היתה נתונה במלחמת אזרחים. בסיום המלחמה עלה לשלטון הרודן אוגוסטו
פינושה, שחיסל באכזריות את יריביו. בין יריביו היה סלבדור איינדה, דוד של איזבל והנשיא הקודם של צ'ילה.
כך שהסיפור של איינדה מסופר מנקודת מבט לאומית, חברתית מאוד, ולגמרי אישית.
"בית הרוחות" מסופר משתי נקודות מבט. רוב הספר מסופר מפיה של אלבה, וחלקו מפיו של סבה, אסטבן, שנים רבות מאוחר
יותר. שניהם בני משפחת טרואבה, והם מספרים את עלילותיה לאורך כמה דורות. תקצר היריעה מלהציג בפניכם את כל הדמויות
שמאכלסות את הספר.
אמנם הסיפור נפרס על פני כמה דורות במשפחת טרואבה, אבל הציר המרכזי הוא הזוג אסטבן וקלרה. הוא – שמרן, מנהל עריץ
וחסר-רחמים בחווה שלו, מאוחר יותר פוליטיקאי מצליח וחבר פרלמנט. הוא מאמין שבעריצותו הוא מיטיב עם נתיניו. היא –
בעלת יכולת לראות את הנסתר, לחזות את העתיד ולשוחח עם רוחות, ועם מודעות עמוקה לסבל הזולת.
אבל אסטבן רחוק מלהיות דמות חד-ממדית של נבל מרושע. הוא אוהב את אשתו ואת בתו, ונלחם בעוז למען הערכים שהוא מאמין
בהם. באותה עת, הכוונות הטובות של קלרה מתוארות בקריצת עין מצד נשות הכפר שמאזינות לה: "איפה נשמע שגבר לא יוכל
להכות את אשתו שלו? אם הוא לא מכה אותה, הרי שאינו אוהב אותה או שאיננו גבר... באמת, דונה קרליטה," כך טענו.
האידיאליזם שלה נראה להן מתנשא כמו הפטרוניות של בעלה.
שם בחווה גם התחברו בנו של אדון המשרתים, פדרו טרסרו, והבת הקטנה של האדונים, בלנקה. האהבה הנצחית ביניהם היתה
נתונה תמיד לסכנה מצד אסטבן, שפחד מהקשר בין בתו, לבין מי שגדל להיות מנהיג של מעמד הפועלים הצ'יליאני. המאבק בין
השניים הגיע לעימות פיזי, בירי ובסכינים, שלא נגלה כאן את סופו. בכלל, הסיפור מלא באלימות ובתשוקה, וכל אחד מהגיבורים
הוא אכן גיבור: הם נכונים להקריב הרבה, אפילו את חייהם, למען יקיריהם.
מלבד בלנקה נולדים לזוג תאומים, ניקולס וחיימה, שעתיד לקחת חלק במאבק נגד שלטון העריצות. הפנטזיה והרומנטיקה הולכות
בסיפור יד ביד עם תיאור מרתק של המאבק על פני המדינה.
אלבה, נכדתם של קלרה ואסטבן, מפתחת מודעות סוציאליסטית, כמו אמה. כשהיא נכלאת על ידי המשטר ועוברת התעללות,
מחלץ אותה הסב, כשהוא מקטר על כך "שלרוע המזל נולדה אידיאליסטית, זוהי קללה במשפחה...". בפער בין התפיסה שלה
לבין זו הסב, או בעצם בקצה שמעבר להם, ניצבת האדישות שרוכשים התאומים שלומדים בביה"ס של המעמד הגבוה, כלפי
קורבנות רעידת האדמה, "עשרת אלפים הקורבנות עברו לפניו ללא צער וללא תהילה... והרגש היחיד שהם מסוגלים להביע הוא
רגש של פליאה תוך הרמת הגבה השמאלית."
אז אם בקצה אחד ניצבת האדישות שמפתחים ילדי בית הספר, הרי שבקצה השני עומדת איזבל איינדה עצמה. אם לחזור לרגע
לגבריאל גרסיה מארקס: אני אוהב מאוד את הספרים שלו, בגלל הכישרון הגדול שבו הם מסופרים. אבל תמיד חסר לי בסיפוריו
רגש של הזדהות כלפי הגיבורים, ושל מחויבות כלפי האנשים האמיתיים שבארצו, קולומביה. משהו שם תמיד נשאר אמורפי. זאת
בעוד שכאן, בבית הרוחות, איזבל איינדה מספרת את סיפורה של צ'ילה גם בכישרון, וגם מתוך מחויבות וחרדה לגורל מולדתה.

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

כריכת הספר בית הרוחות