סיפור זמנים עברו / אריס פאקינוס

קסם מהלך על ספרו של אריס פאקינוס, "סיפור זמנים עברו". העלילה שלו אינה קלה: היא כוללת את קשיי היומיום
בכפר היווני, רעב כבד ומתמשך, ותיאור של זוועות המלחמות שעברו על יוון. גיבורי הספר חוזים בכל הדברים
הנוראים, אבל האופן שבו הכול מתואר - השפה של פאקינוס, שהטעם והריח שלה עוברים גם בתרגום היפה לעברית
- מקנה לסיפור נופך של אגדה תמימה ואופטימית, גם ברגעים הקשים ביותר.
"סיפור זמנים עברו" דומה לאגדה גם בחופש שהספר נוטל לעצמו להעביר מסרים ותפיסות-עולם: על האכזריות
וחוסר ההיגיון שבמלחמה, על יחסי מעמדות, על כוחם של אחדות ושיתוף פעולה, ועל חמלה כלפי בעלי חיים ואהבה
לטבע. ולעתים, בפסקה אחת קצרה, פאקינוס מחבר בין עוצמת האדמה לבין העוצמה והתשוקה של בני-האדם:
"מבחוץ נשמעו צעקות: "האדמה רועדת, האדמה רועדת!" וכל אותה השעה, על הלוח הרעוע, הוסיפו הגבר והאישה
לגעוש במשנה מרץ, בבולמוס כזה, כמו להוטים היו לבנות מחדש את העולם הקורס סביבם."
הגבר והאישה הלהוטים הם גיבורי הסיפור: בני הזוג ואנגליס וסופיה. הסיפור מתחיל כשוואנגליס, כמו הרבה בני-כפר
עניים, עוזב את ביתו ומגיע לחפש עבודת-שכיר באחוזה. הוא עובד במרץ ראוי לציון, ובכך צד את עינו של בעל
האחוזה. אבל כוחו ומרצו צדים גם את עינה של בת-האדון: סופיה. וכך, לאחר שבעל האחוזה פירנס אותו, ואנגליס
"גומל" לו בכך שהוא חוטף את בתו היחידה ולוקח אותה אל כפר נעוריו. האדון לא מעז להיכנס לכפר של ואנגליס,
כי ברור לו שתושבי הכפר יעמדו לצד חברם ויפגעו באורח הלא-קרוא. לכן נשלחת אשת-האדון לדבר אל ליבה של
סופיה, ולגעור בה, אך לשווא. סופיה בוחרת לדבוק בוואנגליס עד למותם, בהפרש של יום, כשהם בני יותר ממאה
שנה, ולהם ילדים, נכדים ונינים.
למרות הממד האגדי, וגם אם נדמה לכם שהמספר עושה אידיאליזציה של העוני, "סיפור זמנים עברו" אינו סיפור
פשוט או חד-ממדי. בחורף הקשה של שנת 1884, מסופר, ירדו החיות הרעבות מההרים ופשטו על הכפר, כשהן
מותירות אחריהן הרג בקרב חיות המשק של הכפריים. הרעב בכפר נהיה כבד עוד יותר. בני הכפר מתאגדים
ויוצאים לקרב נגד החיות. בני-האדם מנצחים - סופיה מכניעה דוב – והחיות לא מעזות להתקרב שוב אל הכפר.
אך לפתע, בתום תיאור הקרב, הוא מסופר לנו שוב, מזווית אחרת. נספר כאן רק קטע קצר מתוכו:
"סיפורה של דובה, כפי שנהגה לספרו סופיה, כשכבר הייתה סבתא: "ערב אחד יצאתי לקושש עצים לאח, והנה
אני רואה בפאתי שדה דוב ענקי, דובה, שחפרה באדמה בציפורניה ובשיניה, חופרת ובוכה. מראה בכייה עורר את
חמלתי; קרבתי אליה ואמרתי לה: 'מה לך, דובתי, ומדוע תבכי?' ובלי לחדול לחפור, השיבה לי: 'זו את ששואלת,
את שהרגת את בן-זוגי?'"
כך רודפות האגדה והמציאות זו אחרי זו לאורך "סיפור זמנים עברו", ולרגע הן אף מזכירות את סיפורה של
ראשון-לציון: בכורח לחפור באר כדי שיהיו מים ביישוב, כשבני הכפר מתאחדים למאמץ חפירה הירואי, אך מצליחים
להשלים את המשימה רק בזכות זר שבא ותורם את כוחו. מי כמונו יודע שסיפור הבאר הוא מציאות כל כך-מופלאה
עד שהפכה למיתוס. מסתבר שמיתוס כזה אינו נחלתה הבלעדית של ראשון-לציון, אלא סם-חייו של כל יישוב,
במקומות שונים ברחבי העולם.
לסיום ההמלצה שלי על "סיפור זמנים עברו", נזכרתי לפתע בתחילתו של הקשר בין סופיה לוואנגליס: הוא צד את
עיניה כשפירק לחתיכות עץ שנגדע, לאחר שהצל על בית הוריה שנים רבות, יותר משנות-אדם. לפתע נדמה שפאקינוס
אומר: מאה שנים של חברה חייבות את עצמן לא רק לכוחה של ההמשכיות אלא גם לפעולות הגדיעה והפירוק.
לפעמים, כדי שדבר אחד יצמח ויפרח ויתחבר, דבר אחר צריך להישבר, להתפרק ולפנות את מקומו.

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

 

כריכת הספר סיפור זמנים עברו