קדחת המגרש / ניק הורנבי

 

לפני הכול, אני חש צורך להתנצל על כך שמתוך תשעה ספרים שקראתי להם "קלאסיקות" וכתבתי עליהם כאן, הספר
הבא הוא כבר השני שאינו בדיוק סיפורת, אלא יותר יומן. אחרי מסעו של צ'ה גווארה בדרום אמריקה, בעקבות תחלואי
האנושות, הגענו היום למסעו של ניק הורנבי, כתב בריטי, בעקבות קבוצת הכדורגל האהובה עליו, ארסנל.
עד כמה אהובה? הנה חלק מהתשובה: "בין 1968 ו-1973 השבתות היו הדבר המשמעותי היחיד במשך השבוע, וכל מה
שקרה בבית הספר או בבית היה סתם נוצות, דבר-המפרסם בין שני חלקי "המשחק הגדול". בתקופה זו כדורגל היה החיים,
ואני לא מדבר באופן מטאפורי."
ויש בי גם חשש קל שקהל הקוראים – הרי הוא מורכב ברובו מקוראות... – יתקשה להתחבר לספר שמדבר על כדורגל.
אז מה עושים עם זה? גם לא בדיוק סיפורת, וגם על כדורגל?!
ובכן, "קדחת המגרש" לא היה הופך לקלאסיקה אלמלא הוא היה, לפני הכול, פשוט ספר מצוין: הורנבי חודר אל תוככי
ליבו של האוהד (נכון, זו לא חוכמה, כי הוא עצמו האוהד), בספר עשיר באבחנות וסוחף. הנה למשל חלום, שכולנו ודאי
חלמנו אי-פעם בצורה כזו או אחרת, והפעם - בגרסת האוהד:
"לידס נגד ארסנל, 5.5.72. חלום חרדה קלאסי, בנאלי בפשטותו: אני מנסה להגיע לוומבלי ויש לי כרטיס לגמר בכיסי.
אני עוזב זמן רב מראש, אבל כל ניסיון להתקדם לכיוון האיצטדיון מוביל אותי לכיוון ההפוך. בהתחלה זה רק מטרד
משעשע, אך במשך הזמן הוא מוביל לפאניקה... בצורה משונה, אני אוהב את החלום."
הכדורגל האנגלי בימינו הוא בילוי יקר שמיועד למשפחות ולאנשים אמידים. הליגה האנגלית היא בין שתיים-שלוש
הליגות הכי איכותיות והכי מעניינות בעולם. אבל לא תמיד זה היה כך. ניק הורנבי מספר על השנים 1968-1992, בהן
הוא גילה את הכדורגל והתמכר לו. בשנים האלה איצטדיוני הכדורגל באנגליה משכו חוליגנים, אלכוהול נמכר באיצטדיונים,
ואוהדים רבים פרקו את כאב חיי היום-יום בזמן המשחק, לפניו ואחריו, על אוהדי הקבוצות היריבות. הורנבי נכח באינספור
משחקים בדיוק בשנים שבהן הנוכחות הזאת הייתה מלווה בסיכון. אבל זאת התקופה שמייצגת עבורו את חוויית הזיכרון:
"זרקורים, גשם שוטף, ושאגה עצומה ומתגלגלת במשך כל המשחק... סביבה שאיפשרה לקהל להיהפך לגוף ענק אחד,
מגיב וחי ונושם."
אבל החוויה הקיצונית הזאת הובילה בשיאה לאסונות הייזל והילסבורו, שבכל אחד מהם נהרגו עשרות אוהדים, ומאות
נפצעו. לצד ההומור הרב שבספר, סוחפת הדרמה של התהליך שהביא לאסונות, שמתוארים בעצמם בצורה מצמררת. ככל
שמתקרבים אל פרקי השנים שבהן התרחשו האסונות, הדרמה הזאת מבעבעת בין השורות, ועדויות על העתיד להתרחש
הולכות ומצטברות.
אחד הדברים המרתקים והמשעשעים בסיפור התבגרותם של האיש הורנבי ושל הקבוצה ארסנל הוא האמונה העיוורת של
הורנבי, שיש קשר ישיר בין מה שעובר על הקבוצה למה שעובר עליו: כשהקבוצה מצליחה, בליגה או בגביע, הוא מצליח
בחייו הפרטיים. כשהקבוצה נכשלת ומידרדרת, גם חייו שלו נקלעים למבוי סתום. הוא יודע שהרעיון הזה טיפשי אבל הוא
ממשיך להאמין בזה, וכשמצליחים... "זו לא רק העובדה ששנינו שיחקנו באופן מבריק וניצחנו..."
מעניין לחשוב על כך שפרק הזמן המתואר בספר, זהה לזמן שעבר מכתיבת הספר ועד היום. בשנים האלה השתנו, מן הסתם,
דברים רבים בחייו של ניק הורנבי, וגם הכדורגל האנגלי עבר תהפוכות. הורנבי, ושאר אוהדי ארסנל, ראו את הקבוצה נופלת
וקמה, ושחקנים רבים הגיעו אל הקבוצה ועזבו אותה. והוא - נזכר בעונות שחלפו ובשחקנים ששיחקו, ומדי פעם הוא מדמיין
לעצמו "מזמין את אלן סמית' או את דייוויד או'לירי לפאב, קונה להם בירה דלת אלכוהול, מושיב אותם ומדבר איתם". אבל
אז הוא מבין שבעצם, בזמן שהשחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה, בעקבות הכסף, האוהדים הם אלה שהולכים עם הקבוצה
תמיד, לכל מקום המועדון יותר משמעותי עבורם מאשר לשחקנים. משמעותי מספיק כדי להעביר את חווית האוהד בספר
שנחשב, ולא במקרה, לספר הכדורגל הטוב ביותר שנכתב אי-פעם.

כתב: יובל שטינברג, כותר ראשון שקמה

 

כריכת הספר קדחת המגרש