מנדי / רחל ארם

הגעתי לגן הארועים המואר "גן האורנים" לטקס הנישואין של אלון ושרונה. באתי ברגשות מעורבים. האורות, הפרחים, המזנון העשיר, העלו בי זיכרונות של אותו יום בו אורי ואני נישאנו. התקרבתי
אל חברינו המשותפים שנראו כמשתתפים בתחושות שלי. נכנסתי לאולם, ניגשתי להוריו של אורי, לחצנו ידיים ויעל נכדתם, בתי, רצה לקראתם וחיבקה אותם. הגיעה שעת החופה, אחזתי בידה של יעל.
לפתע "נעלם" החתן. אלון רץ להביא את טבעת הנישואין שנשכחה במכוניתו. הרב לקח פסק זמן והמתין לשובו. אורי התקרב לשרונה. שמעתי מחיאות כפיים וראיתי את עיני האורחים מופנות למסך שליד
החופה. לתדהמתי ראיתי את אורי ושרונה מתנשקים כמו "חתן וכלה" נמלטתי לכוון הכניסה של האולם, כשעיני דומעות: "אין לו גבולות לגבר הזה". יעל החלה לצעוק:" אמא, התביישי לך, זו חתונה משפחתית,
תחזרי". יעל הושיטה לי את ידה, שבנו לאולם. דנה, ביתה של שרונה, ניגשה אלינו ואמרה: "זה בסדר, אבא מחבב את אמא שלי, יעל זיכרי אנחנו אחיות". התרגשתי וחיבקתי את שתיהן.