קוקולקה / לאנה לוקס

קוקולקה הוא כינוייה של סמירה, ילדה מאוקראינה. בתחילת הסיפור היא בת כ-5, והשנה היא 1993. בסיומו היא בת כ-15.
סיפור החיים של קוקולקה קשה מאד. הוא מתחיל בבית יתומים, כמו בסיוטים הכי גרועים שלכם. חדרים ארוכים וקרים
(הקור של אוקראינה...). הוראות חד- משמעיות וברורות. כולם לשירותים. עכשיו. כולם להתפשט. כולם למסור את הבגדים.
מקופלים. הרבה ילדים עשו צרכים במיטה, וכדי שלא יתלכלכו - כולם ישנו עירומים. אלה שעשו צרכים במיטה, קראו להם
מסריחים. "כולם לשכב על צד ימין. הברך בזוית נכונה, שתי הידיים דחוקות מתחת ללחיים. עיניים עצומות, ולישון. אחת
המחנכות התהלכה אז תמיד בין השורות ואם מישהו לחש או שינה את התנוחה או פקח את העיניים, נשמעה הצלפת חגורת
העור". סמירה, שמספרת את הסיפור בגוף ראשון, מסבירה שהיא אף פעם לא חטפה כי היא תמיד היתה במעון הילדים, ולכן
לא היה לה קשה לדעת מה נכון ומה לא נכון. "ילדים שבאו מאוחר יותר תמיד עשו הכול הפוך". ככה נפתח הספר. בום
בפרצוף החל מהעמוד הראשון.
וזו רק ההתחלה. את הכינוי מקבלת קוקולקה (בובה באוקראינית) מכיוון שהיא ילדה יפה. תתארו לכם. מזוהמת, חסרת-כול,
מסריחה ולבושה בלואי-סחבות, אבל יפה. ומסמירה היא הופכת לקוקולקה. מה שקורה לה במהלך הסיפור לא מתאים לילדה.
בובה אולי יכולה לעמוד בכל הסבל הזה. לא ילדה. סמירה בורחת ממעון הילדים. היא נקלעת לתחנת רכבת ורוצה לנסוע
לגרמניה. היא רק ילדה בת 5. לא מבינה מה זה כסף, כרטיס, כיוונים, ובנוסף לכך מסריחה ולבושה בלואים. לאחר שהיא
נדחית מכאן ומכאן מוצא אותה רוקי. גבר שאוסף ילדים עזובים. לא חלילה מטוב לב או מרחמים. הוא זה שמכנה אותה
קוקולקה, ו... ברוכים הבאים לעולם הניצול והסחי. הסיפור הולך ומידרדר, הולך ונעשה קשה עוד יותר. היא מוצאת עצמה
בחברת עוד כמה ילדים עזובים שנאספו אל רוקי. עובדת בשבילו קודם כל בגניבה ואחר כך גם בשירה. כשהיא כבר בת 12
ומקבלת את הווסת הראשון הוא מצ'פר אותה והם הולכים יחדיו לגנוב בשבילה המון בגדים, מחנות שהיא מעולם לא ביקרה
בה, חנות מהודרת לכאורה. כמובן שאלה בגדים שמתאימים לאשה צעירה ממעמד מסוים מאד, ולא לילדה בת 12. רוקי לוקח
אותה למסיבות, לערבי קלפים. הוא נותן אותה לחברים שלו, כולם גברים מבוגרים, ואלה הם חייה. היא מואסת בזה, אך אינה
יכולה לעשות דבר. גרה בבית (עאלק בית. מבנה נטוש ופרוץ שהם פלשו לתוכו, בלי חשמל ועם מים קרים בלבד) ילדה גדולה
יותר, לידיה, שלוקחת אותה תחת חסותה. מלמדת אותה להתרחץ לבד, לצחצח שיניים, לכבס בגדים שלה ושל רוקי, לבשל,
ולטפל בעצמה ובאחרים. לידיה מתה בגלל הפלה שנעשתה על ידי מיילדת נבערת וגסה, בלי רופא ובחוסר היגיינה. ילדה אחרת,
דאשה, מתה כשנתפסה גונבת ארנק לאיש אלים, ושוב קוקולקה לבד. היא מתאהבת (או חושבת שמתאהבת) בדימה, גבר יפה
ורך, שמראה לה חיבה והקשבה, נותן לה לעשות אמבטיה אצלו בבית וכאילו דואג לה. כמובן שישנה סיבה.... ושוב הסיפור
חוזר על עצמו. דימה מתגלה כגרוע יותר מרוקי. שוב היא חפץ שצריך לעשות כרצון בעליו.
כל רצונה וחלומה של קוקולקה הוא להגיע לגרמניה, ולהיפגש עם חברתה ממעון הילדים, מרינה, שאומצה על ידי זוג ועברה
להתגורר שם. יש לה את הכתובת של מרינה, אבל היא הרי ילדה. וכך נשאר רק החלום, לגור עם מרינה. אותו חלום ילדותי
מאותם ימים רחוקים, לכאורה טובים יותר.
כשמרינה הגיעה לביתה החדש, היא וההורים החדשים שלה שלחו לסמירה, למעון הילדים, חליפת טרנינג ובובת ברבי. קוקולקה
נותנת לברבי את כל החיבה והרגש שהיא חוסכת מעצמה ואחרים. כאן מתבטאת הילדה שבה. היא משחקת ומדברת איתה, ולא
נפרדת ממנה.
מצד אחד קוקולקה היא ילדה-בובה. מונעת על ידי אחרים. בלי רצון משלה. בלי יכולת להתנגד. עושה מה שאומרים לה. מצד
אחר, קוקולקה היא ילדה עם תושייה. מצרה אחת לשנייה, מאימה אחת לאחרת, היא ממשיכה ומתגברת. גם כשהיא נמכרת לבית
זונות ומשמשת (בגרמניה!) כזונה מהסוג הירוד ביותר, (באיזה שהוא משפט בספר היא כועסת על הגוף שלה שכולו נקבים וחורים
וכל אחד, גבר, עושה בו כרצונו) היא מצליחה ברגע של היסח דעת לברוח. זו הבריחה האחרונה שלה לספר זה, והמוצלחת היחידה.
היא בגרמניה. היא מוצאת את מרינה. ו... השאר יסופר בספר הבא.
הספר קשה לקריאה בגלל הסיפור האיום, אבל הכתיבה קולחת וזורמת. הוא נכתב בסגנון זרם התודעה. קוקולקה מספרת בלי
הפסקה, בישירות ובגילוי-לב. גם כשהיא זו שצוחקת על דאשה, למשל, ומעליבה אותה שלא בצדק, רק כי היא נגררת אחרי הילדים
האחרים, גם אז היא לא מצנזרת. אין כאן הצטדקות. גם אין כאן ביקורת. הדברים מועברים כהווייתם. זה נקרא כסיפור עובדתי ללא
רגש, דיווח יבש של מה שקורה, וזה נורא. קוקולקה היא ילדה בובה, וככזאת, היא לא מבינה בדיוק מה היא עושה. היא זורמת.
לומדת מהניסיון. עושה. ושורדת.
את הספר קראתי בהפסקות. הוא קשה לבליעה. אבל שווה. צריך לקרוא ולדעת. הוא קורה כאן ועכשיו בעולמנו הנעים, המטופח
והמרווח. ילדות-נשים קיימות ומנוצלות בתעשיית המין. ובכלל, מי זוכר איך זה לחיות בלי מים זורמים, בלי חימום ובלי קירור,
בלי בגדים, ואפילו סבון הוא בגדר מותרות, ודברים נוספים... הס מלהזכיר.
מומלץ ביותר.
זהו ספר ביכורים של לאנה לוקס (1986 - ), סופרת ילידת אוקראינה ממוצא יהודי שמתגוררת בברלין, גרמניה.

כתבה חוה ביסטרי-קוגל, ספריית רמת אליהו

כריכת הספר קוקולקה