גם הוא ראה דם
ספרו של יהונתן הרבלין, "גם אני הייתי שם" מומלץ לקריאה בתקופת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.
הספר עוסק בהתמודדות של יהונתן, לוחם פלוגת עורב נח"ל במלחמת צוק איתן, עם מראות המלחמה ועם מות מפקדו האהוב.
חזרתיות מתוך טראומה
הספר נפתח בטיפול שהוא נדרש לעבור אצל פסיכיאטר צבאי. הפסיכיאטר מסביר שהטראומה לא עובדה בנפש שלו, היא מחוץ
לסליל זיכרונותיו, ולכן היא שבה ומופיעה, סוחטת את הכוחות.
מיד לאחר מכן, הסופר מפגיש אותנו עם אימון על קוצים מתחילת השירות שלו, מה שנגמר בפצעים על רגליו. לאחר השירות,
המלחמה והטיפול, הוא נוסע לדרום אמריקה, לסביבה מדברית נידחת, ונע דרך טרמפים מנקודה לנקודה. הוא מחכה שעות בשמש
ובגשם לטרמפים, תלוי בחסדם של נהגים מפוקפקים, חֲסַר ידע בשפה. הוא עובר ממדינה למדינה, חורש שטחים עצומים באופניים,
רק כדי לשחזר מוכנית בבלי דעת את הפצעים ההכרחיים ברגליו.
חווית השחזור, על סף מזוכיזם, בגובה של 3500 רגל או בקו החוף הברזילאי מלא ביתושים רעבתניים, מעניקה לו מן טראנס:
הוא סירב להודות בכך, אך יער התחיל להרגיש את היופי שברכיבה באופניים. כאילו ברגע ששחרר, נכנס גופו למן טראנס, וכך גם
מחשבותיו. הוא היה יכול לרכוב במשך שעות, ואם לא התאמץ בעלייה תלולה כמו ברגע זה, היה מוחו נכנע לתחושת רוגע טבעית,
כמעט קדמונית, והקילומטרים היו עוברים ביעף (פרק חמישי, קרוב לשמיים).
הוא נלחם באיתני הטבע בתזוזה מתמדת, שונה כל כך מהתבוססות בכפר פחוני שנקלעו אליה, מחוסרי שינה, כחלק מחוליה
בפאתי עזה נתונים לפצצות מרגמה או טילי נ"ט.
מוטיב ספרותי – קו החיים
חיבור בין הלם קרב לספרות אינו מובן מאליו. נשאלות שאלות על תפקוד הדרג המבצעי-מדיני, שאנחנו כאזרחים נושאים אליהם עיניים.
נזרקות קללות.
המוטיב הוא קו, כמו קו שמשורטט על כף היד. טור חיילים שעומד בקו מול בית. קו בתים ראשון בתוך עזה. פעילות מבצעית, שבה
"רק קו דק מפריד בין חלום למציאות. עוברים דרך שער בלתי נראה, מחליפים עולם אחד באחר בן-רגע" (פגישה רביעית, דורה החוקרת).
אחרי המלחמה, שמסופרת בפרק הראשון, הקו נשבר והופך ל"עשרות נקודות קטנות צפופות". דמעות נקוות בעיניו. הפסיכיאטר
משרטט קו פשוט לאורך הדף ומסביר מהו הלם הקרב. יהונתן מבקש לשוב אל קו החיים, "הרעיון שלו היה לחצות במהירות את
כל קו החוף של אורוגוואי עד לברזיל – משאת נפשו".
הבקשה ליישור קו מביעה רגשות עמוקים שיהונתן נמנע מלהביע במילים: הכאב על החבר, תחושת האשמה, המשיכה הכואבת
לחיים בצל הלילה ההוא. השפה הספרותית מחברת שוב בין האירועים לרגשות.
המפקד היחיד שהכיר ואהב
יהונתן הרבלין מעיד על עצמו שלא הסתדר עם מפקדים:
תמיד היתה לו בעיה עם סמכות או עם הצגת עליונות. גם בצבא הוא הסתדר מצוין עם חבריו לצוות, אבל לא היה אהוב בקרב מפקדיו.
משהו בהתנהגותם האגרסיבית ובחזותם החדה הרתיע אותו, ולא משנה כמה רצה, הוא לא הצליח להרגיש בנוח בחברת דמויות סמכותיות
(פרק שביעי, בוב מארלי).
למרות זאת, כשחברו ממשיך לקצונה, ותוך כדי הכניסה הקרקעית לעזה מתמנה לנווט החוליה ומפקדהּ, הוא סונט בו באהבה עם חיילים
אחרים בקללות נטולות עליונות.
שלווה בברזיל וחזרה אל הלילה
רק בברזיל העניה בכפר נידח, כשהוא מתארח אצל משפחה קשת יום, כמעט עבדים לדעתו, נוצר אצלו חיבור אל האנשים והוא מחליט
לחזור לבת זוגו, שמלווה אותו עד היום.
לקראת סוף הספר הוא חוזר אל הלילה שנשאר חרות אצל עשרות חיילים: הוא שוקע ב"התעפצות" אסורה לאחר שעות רבות ללא שינה,
הוא פולש לבית נטוש בלב אוכלוסייה אזרחית, שהוא מנסה בכל יכולתו לא לפגוע בה, סוחב נשק וציוד בחום ומזדחל, מחכה להנחיות.
באותו לילה נורו טילי קורנט לעברם. מאז הוא רדוף תחושת אשמה; נותר גם דרוך וגם קהה חושים, בלתי מובן לעצמו. זו שפת הטראומה
הגברית, שכמו כל טראומה, שואפת לשחזור ולהסתרה, אלא שיהונתן הרבלין התמודד מול עצמו, העלה את הרגשות המוחבאים והדפוסים
החוזרים, ובכך עזר גם לקוראיו להבין אותו קצת יותר.
מתנה מהחיים
לאחר תיאור המקרה בבית חנון הוא מספר על פגישה עם משפחה ילידית ביער האמזונס. הפגישה מסמלת את כל הטוב שהחיים מציעים,
כי באופן בלתי מוסבר, המשפחה איכשהו רואה אותו. לאחריה יהונתן חוזר ארצה, אל קו החיים.
סיפורו של הלום הקרב מנרמל את התסמינים ומאפשר לזולת הרגשה של קרבה ושמץ הבנה, כמו גם התנסות בעומק רגשי, כלפי מי שנתן את נפשו במלחמה.
כתבה: אביטל דוידוביץ', כותר ראשון אלון
