לפני 4 שנים הייתי מעורבת בתאונת דרכים שהכניסה אותי לקומה.
התעוררתי לאותם חיים שהפסקתי בפתאומיות, רק שהאחרים המשיכו בחייהם. חברתי הטובה אליה עברה לעיר אחרת, קראש הילדות שלי מצא חברה ואני מרגישה כמו נוסעת בזמן. הורי כמובן שמחו מאוד כשהתעוררתי ועזרו לי בהרבה דברים, אך בכל זאת גמרתי פה, בספריית בית הספר. הספרים והשקט הם הדברים היחידים שלא השתנו.
"הספר שלך נפל." הכל לא השתנה חוץ מהבחור הזה. "תודה" עניתי. הבחור החדש בספרייה הוא גבוה עם עיניים ושיער חומים. הוא יכול להישמע דיי ממוצע, ואולי הוא באמת כזה, אבל למען האמת לא היה ממש אכפת לי.
בפעם אחרת שנפגשנו בספרייה התקרבנו אפילו יותר...חיפשתי את ספר ההיסטוריה העולמית במדף ולפני שהספקתי להגיע אליו הבחור ההוא תפס אותו קודם. הסתכלתי על המדף השני "אין עוד עותקים זמינים" נאנחתי לעצמי,
"נוכל ללמוד ביחד, אנחנו באותה כיתה." אוסקר הציע. חייכתי "אני אשמח" עניתי.
התחלתי להכיר אותו יותר טוב: קוראים לו אוסקר, אנחנו לומדים באותה כיתה, הוא אוהב ירוק ויום הולדתו בשלישי לחמישי. "אז...עוד מעט מתקרב פסטיבל האביב בבית הספר, אתה עומד לבוא?" שאלתי "את באה?" הוא שאל. "כנראה" עניתי למרות שאני לא מתה על אירועים כאלה. "אז גם אני אבוא." הוא אמר.
באותה נקודה כבר היינו צוות של ממש. כל מה שאני עושה הוא עושה,
כל מה שהוא עושה אני עושה, והיינו פשוט בלתי ניתנים להפרדה גם מחוץ לספרייה.
בערב הפסטיבל, כמו תמיד, נכנסתי לספרייה שבמקרה הייתה לה מרפסת יפייפה שמשקיפה ישירות על הזיקוקים המתוכננים.
"היי רינה" אוסקר נכנס כמה דקות אחרי.
"היי אוסקר, שב" סימנתי לו על הכיסא שבמרפסת.
"הזיקוקים עוד מעט מתחילים" אמרתי.
"רינה יש משהו שרציתי לספר לך" הוא אמר.
"מה יש?" שאלתי.
"רציתי להגיד את זה כבר הרבה זמן, אני חושב שאני-" הזיקוק הראשון התפוצץ.
"מה? לא שמעתי" אמרתי.
הוא ניסה להגיד את זה פעם נוספת, אך שוב התפוצץ זיקוק ושוב לא שמעתי.
הוא קירב את פניו בפתאומיות.
"סליחה" הוא לחש ונישק אותי. הייתי בשוק בהתחלה, אבל הרפתי את אחיזתי. אחרי כמה שניות הוא התנתק מפני.
"אוסקר... אני..." התחלתי. הוא קם והלך, "מרגישה ככה גם?" לחשתי לעצמי בחדר החשוך.
חודש אחרי הפסטיבל ועדיין לא שמעתי מאוסקר. הוא לא הגיע לבית הספר יותר, ממש כאילו האדמה בלעה אותו. המורה שלח אותי להביא לאוסקר את כל השיעורים שהצטברו לו. כשהגעתי, נודע לי שהוא טס לחול.
הרבה שנים עברו מאז המקרה. התגברתי על כל תחושות הבגידה והעצב שהרגשתי בזמנו.
אתמול טסתי ללימודים באמריקה בבית ספר למצטיינים.
כרגיל, דבר ראשון שעשיתי היה להיכנס לספרייה. הסתכלתי על הספרים הרבים והתלהבתי כל כך עד שהתנגשתי במישהו.
"סליחה" מלמלתי. "לא, אני זה שמצטער" הוא אמר. אספנו את הספרים שנפלו לי והתרוממנו "אוסקר?!" "רינה?!"