היום שלא אשכח מאת: אביטל אללין

למה דווקא אני? למה דווקא אני זאת שהשפילו אותה ככה בפני כל הכיתה?

זה התחיל בעוד יום לימודים שגרתי בחיי בו אני מגיעה לבית הספר, נכנסת לכיתה ומתיישבת במקומי עם הטלפון, אף אחד לא ניגש לדבר איתי או לשאול לשלומי, וכשאני שואלת אין מענה מאף ילד או ילדה. זהו עוד יום בו אני מרגישה בודדה. השיעור התחיל. כולם הניחו את הטלפונים על שולחן המורה וחזרו להתיישב במקומותיהם. המורה נכנסה לכיתה ושאלה כמו בכל יום: איך אתם מרגישים ילדים? כולם ענו עם חיוך על הפנים:" בסדר ". רק אני שתקתי. הרי למה שאענה בסדר כשאני ממש לא בסדר? השיעור התחיל. אני לא הקשבתי. כל השיעור קשקשתי במחברת והראש שלי היה מלא במחשבות. למה לאף אחד לא אכפת? במה אני שונה מהם? בצלצול להפסקה נשארתי בכיתה והמשכתי לצייר ולקשקש במחברת. כך המשיך כל היום שלי עד לשיעור הרביעי בו היה ספורט. המורה לספורט נכנס לכיתה ולקח אותנו לאולם ספורט של בית הספר, שם שיחקנו מחניים. השיעור עבר כרגיל: נבחרתי אחרונה לקבוצה ובמשחק לא מסרו לי את הכדור כמו תמיד. אבל למה שקרה לאחר השיעור לא ציפיתי. כשעלינו כולם לכיתה ראיתי שכל החפצים שלי היו על הרצפה קרועים. הקלמר היה פתוח כשכל כלי הכתיבה מפוזרים על השולחן, ועל לוח הכיתה היה  כתוב "עדן המוזרה". כולם צחקו עליי וקראו בקול עדן המוזרה. פרצתי בבכי. לא האמנתי שדבר כזה יקרה לי. מה עשיתי להם? אני באמת לא מבינה! אספתי את כל הדברים שלי אל הילקוט ויצאתי מהר מהכיתה. לא רציתי להישאר עוד שניה בכיתה. טיפסתי על גדר בית הספר ויצאתי מהר מבלי שאף אחד יראה אותי. שלחתי הודעה למורה שאני לא מרגישה טוב, וקיבלתי אישור יציאה הביתה. היא האמינה לכך. אפילו לא טרחה לבדוק אם אני משקרת. רק שלחה הודעת אוקיי. אפילו תרגישי טוב היא לא שלחה, בדיוק כמו בכל הפעמים שבהן באמת לא הרגשתי טוב. את הדרך הביתה עשיתי בריצה. כל כך רציתי כבר להגיע. אף אחד לא היה בבית, לא אימא ולא אבא.  גם לא אחותי הגדולה למזלי. כך לא הייתי צריכה להמציא תירוץ למה אני בבית מוקדם מהרגיל. הסתגרתי בחדר וכשמשפחתי חזרה הביתה ושאלו אם אני בסדר השבתי כן ולא הרחבתי. לא רציתי להראות להם אותי בוכה או להדאיג אותם, למרות שאף פעם זה לא היה נראה שבאמת אכפת להם. התעלמתי מהמחשבה הזאת. לא רציתי לחשוב שגם למשפחה שלי לא אכפת ממני. למחרת בבוקר לא הגעתי לבית הספר. נשארתי בבית ואמרתי לאימי שאני לא מרגישה טוב. שיקרתי לה, אבל הייתי חייבת. אין שום סיכוי שאני הולכת לחזור לכיתה הזאת. לאחר חמישה ימים חזרתי אל בית הספר. לא יכולתי להמשיך עם השקר הזה. זה כבר היה נראה לא אמין. כשחזרתי לכיתה כולם התלחששו ודיברו עלי. הם חושבים שאני לא שומעת אותם, אבל הם טועים. כל היום היה רגיל לכולם, אבל לי זה היה היום הכי בודד שהיה לי אי פעם. ההרגשה הזאת, שלא מספיק אחרי שהשפילו אותי גם מדברים עליי מאחורי הגב, כאבה לי מאוד, אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום. אני לא אוהבת לשתף אנשים בתחושות שלי. אני לא מרגישה שמישהו יבין אותי בכלל. במשך כל השנה הציונים שלי רק ירדו וירדו. המצב שלי השפיע לי על הלימודים, אבל מה חשבתי לעצמי שיקרה? הרי אני הזנחתי את הלימודים לא פחות מאת המצב החברתי שלי. יום חלוקת התעודות הגיע. היום האחרון שלי בכיתה ו'. שמחתי כל כך לסיים כבר את השנה ולעבור לבית ספר חדש. התחלה חדשה בשבילי. אבל חששות רבים הגיעו: האם גם הכיתה החדשה שתהיה לי תראה אותי כמוזרה? כלא שייכת? פחדתי מאוד, אך לשמחתי זה לא קרה. לאחר שביליתי את כל החופש הגדול לבד הגיע היום הראשון שלי בחטיבה. לא סיפרתי לאף אחד איך היה לי ביסודי. פחדתי שזה ישפיע על היחס שלהם אליי לרעה. נתתי לעצמי הזדמנות להתחבר לילדים חדשים. מי יודע, אולי גם אמצא לי חברי אמת לעתיד. ואכן מצאתי את אדל, נעמי ושיה, החברות הכי טובות שלי כבר 10 שנים.  סיימתי את 12 שנות הלימודים שלי בהצטיינות. לא האמנתי שאני מסוגלת, אבל הצלחתי.

המקרה שקרה חקוק לי בזיכרון עד היום וכנראה גם לתמיד. אני חושבת שהייתי צריכה לשתף מישהו. אולי הוא היה יכול לעזור לי. זה כבר לא משנה. מה שחשוב עכשיו זה שאני מאושרת. כן, כן! מאושרת! לא חשבתי שאי פעם אומר את זה, אבל תמיד יש פעם ראשונה לא?