והוא היה גם פתוח ו.... רגע, חכו שניה אני מבטיחה שנגיע לסוף המותח. אבל לפני, היי, אני דווי, ואני בת 11. אני אוהבת לקורא ספרים, ולחברות הכי טובות שלי קוראים אלינור ופביולה. טוב אז אפשר להמשיך בסיפור. לפני חודשיים או שלושה הלכתי לספרייה ובדרך ראיתי ארון שבחיים לא ראיתי במסדרון. אמרתי "טוב" והמשכתי. נשמע צלצול, נגמרה ההפסקה. חזרתי לכיתה וסיפרתי לפביולה ולאלינור " היום ראיתי ארון שבחיים שלי לא ראיתי" אמרתי. "כן גם אני, אבל בסוף זה היה חלום" אמרה לי אלינור. "את יודעת מה? שכולם יישנו נלך לבית ספר, ונראה אם הוא עדיין פה!" השבתי לאלינור. אחרי יום לימודים ארוך חזרתי הביתה. הלכתי לאכול ולעשות שיעורים. הגיע חצות, וכל ביתי ישן. יצאתי מהחלון, וראיתי את אלינור כבר למטה. הגענו לבית ספר, ואמרתי "רואה? הנה הוא!" ואז אנחנו שומעות צעקה "בנות! מה אתן עושות פה?, חזרו הביתה מהר!" פרינספול, המנהלת האכזרית ביותר, צעקה עלינו . "ראיתי ארון... אבל... שלא ראיתי אף פעם!, היה הוא סתכלי!" אמרתי. "איזה ארון בראש שלך?, אין פה דבר!" אמרה המנהלת. "הפעם אני לא אעניש אתכן, אבל בפעם הבאה ההורים שלכן אצלי!". חזרנו הביתה, באחת וחצי לפנות בוקר. קמנו בבוקר עייפות נורא אבל זה לא מנע ממנו ללכת לראות את הארון שוב. "אני רוצה שכולנו ביחד נלך ביחד לראות את הארון!" אמרתי. פביולה ואלינור הסכימו. הלכנו לארון והוא היה שם! עדיין! והוא גם היה פתוח! מיד כשנכנסנו התגלשנו במגלשה כיפית ממש! הגענו ליקום האהוב עלינו בעולם! "וואו! סתכלו! זאת ארוחת הבוקר האהובה עלינו: ופל בלגי עם מלא סירופ שוקולד, יאמי!!" הרהרתי ברקע התנגן השיר שלנו. והכל היה פשוט מושלם. אכלנו עד אין סוף, ביחד עם מליקשייק הכי טעים בעולם. ואז, אחרי שעתיים, קול אמר לנו "הגיע הזמן לחזור לבית ספר". זה היה קול דקיק ונעים לאוזן. מלאך ליווה אותנו החוצה, וכשחזרנו אמרתי "אוי לא! המנהלת פרינסיבול בטוח תעניש אותנו כי היא אכזרית." כשחזרנו ראינו דמויות שלנו. נבהלנו. חשבנו שאנחנו מול מראה. ואז אותו קול דקיק אמר "עשינו שיכפול שלכן בשביל הבית ספר, עם הנתונים שלכם לגבי הכנת שיעורי בית ,ידע כללי וכולי...". ובטח אתם שואלים מה הטוויסט. אז כן זה היה חלום, אבלי החלום הכי טוב בעולם!