...זה היה סתם יום רגיל בחופש הגדול בו מאיה החליטה לעשות מעשה ולבדוק מה יש מאחורי הדלת הסודית שליד חדר המורים......
היי, קוראים לי מאיה, אני בת שתיים עשרה מבית ספר רון, אני מאוד אוהבת בלשות ומתח, היום קרה לי מקרה מטורף, היום החלטתי לעשות את זה-לפתוח את הדלת הסודית.
ליד חדר המורים בבית הספר שלנו יש מדרגות שמובילות לחדר סודי. למה אנחנו קוראים לו חדר סודי? פשוט מאד: אנחנו לומדים בבית הספר כבר שש שנים ואף פעם אף אחד לא ראה מישהו פותח את הדלת הזאת ונכנס אל החדר. מבינים כמה זה משונה?" ולמרות שאף אחד עוד לא נכנס לשם אני כל-כך רציתי. ואז זה קרה, פתחתי את הדלת הסודית.
המורים אומרים שזה סתם מחסן עם מבחנים ועבודות ישנות, אבל אני יודעת שזה לא נכון, והיום החלטתי למצוא את התשובה האמיתית.
1.7-היום הראשון של החופש הגדול, ולי יש קייטנה בבית הספר. הקייטנה אמורה להתחיל בשעה שמונה בדיוק. אני והחברה הכי טובה שלי, גאיה (תיכף אספר לכם עליה), הגענו לבית הספר בשעה שבע, שעה לפני תחילת הקייטנה, כדי שנספיק לבדוק מה יש מאחורי הדלת הסודית.
גאיה היא גם בת שתיים עשרה, ונולדה בדיוק בתאריך שלי- ה3.1.2011. יש לנו אותם תחביבים- ריקוד, שירה ונגינה בפסנתר, אבל הכי אנחנו אוהבות לצייר. אני וגאיה גרות אחת ליד השניה, וגם האחים שלנו חברים הכי טובים. הדבר היחיד שלא משותף לי ולגאיה הוא שאני אוהבת בלשות ומתח, אבל גאיה ממש לא. היא פחדנית ממש, ולא אוהבת לחקור ולגלות דברים כמוני, אבל אנחנו עדיין מסתדרות, ובגלל זה אנחנו גם החברות הכי טובות.
הגענו לבית הספר מוקדם, ועלינו במדרגות לקומה למעלה. גאיה פחדה, אז היא הסתתרה מאחורי. האמת? גם אני קצת פחדתי.
הדלת הסודית נפתחה בחריקה כאילו לא פתחו אותה כבר שנים ובתוך החדר הסודי היה......
כלום??!!!!
החדר היה ריק לגמרי... חוץ מדלת, דלת סתרים אחת שהייתה מתחת לרצפה.
נכנסתי וגאיה אחרי. היא החזיקה לי את היד בחוזקה ורעדה ״מאיה…אולי עדיף שלא ניכנס, אין פה כלום נכון? בואי נצא״, היא אמרה, ופנתה אל הדלת. ״לא! בואי נפתח את הדלת המוזרה הזאת שיש ברצפה! מה כבר יקרה? זה לא שיש פה רוחות רפאים או משהו.״ עניתי לה. ״לא בטוח…״ היא ענתה לי. משכתי אותה אל הדלת שברצפה. החזקתי לה את היד בחשש, ושתינו ביחד הרמנו את הידית של הדלת, שהייתה מלאת אבק כאילו לא נגעו בה כבר שנים, בדיוק כמו דלת הסתרים. ובתוך הדלת הזאת היה....
״וואווווו!״, צרחתי. אני וגאיה נפלנו לתוך מגלשה ורודה זוהרת מוזרה. ״בטוח שאת יודעת מה את עושה??״ היא צרחה לי. ״ממש לא!!״ צרחתי לה בחזרה.
היא החזיקה לי את היד הכי חזק שאפשר, וגם אני לה.
כשהגענו למטה ראינו את הדבר הכי מוזר בעולם! עולם, כן כן עולם! עולם שלם ורוד לגמרי!
הייתי בשוק וגם גאיה הייתה בשוק.
נפלנו ישירות לתוך חול ורוד נוצץ ״מה קורה פה?…״ גאיה שאלה אותי, משתעלת קצת מהחול הוורוד שנכנס לה לפה. ״אין לי מושג!״ עניתי לה, ״ אבל זה נראה כמו עולם חלומי לגמרי!״
״בבקשה, מאיה, בואי נצא מפה!״ גאיה התחננה בפני, והתחילה לחפש מקומות שמובילים החוצה.
״לא!״ צעקתי, ״אנחנו נשארות כאן עד שאנחנו מגלות מה זה העולם המאוד מוזר, אבל גם מאוד מגניב הזה״
״אפשר לעזור לכן גבירותי? אם אתן צועקות יש לכן בטח בעיה גדולה.״ שמענו קול מוזר מאחורינו.
הסתובבנו. מאחורינו עמדה מן יצורה קטנה ורודה ופרוותית. ליצורה היו עיניים סגולות, שני מחושים וארבע ידיים.
אני וגאיה הבטנו ביצורה הקטנה, ולא ידענו מה לומר.
״ס..סליחה,״ גמגמתי, ״ל..לא הת..כוו…נתי.. לצע..וק.״
״בסדר, אני אסלח לך הפעם, אבל בפעם הבאה לא תהיה הזדמנות שניה.״ ציחקקה היצורה הקטנה עם החיוך המושלם שלה.
אחרי כמה דקות של שוק טוטאלי הבנו שמדובר ביצורה מושלמת, שלא מפסיקה לצחקק סביבנו. מצאנו את עצמנו מחובקות ומלטפות אותה בהרבה אהבה.
פתאום אני וגאיה שמענו מישהו קורא לנו ״גאיה, מאיה, בואו לכאן מהר!״
נבהלנו, לא הבנו איך אנחנו חוזרות לעולם שלנו.
פתאום היצורה הקטנה משכה בידנו כדי להראות לנו את היציאה, אומנם בפרצוף עצוב כי לא רצתה שנעזוב, אבל היא עדיין משכה אותנו.
הלכנו בשביל ארוך עם אבנים ורודות עד שהגענו ליציאה, סולם ארוך וורוד שהוביל לאותה הדלת הקטנה שהיתה ברצפה. היצורה לחשה לנו בקול עצוב "מקווה שתחזרו", והלכה. צעקנו אחריה "אנחנו נחזור כמה שיותר מהר!", עלינו במעלה הסולם ויצאנו במהרה מהדלת ליד חדר המורים.
״אנחנו באות!״ קראתי, סוגרת את הדלת מאחורי, כאילו לא היתה פתוחה מעולם. למעלה פגשנו את שיר, המדריכה. היא אמרה לנו שהיא חיפשה אותנו בכל בית הספר. התנצלנו והלכנו איתה.
זו הייתה תחילתה של הקייטנה ואולי גם תחילתה של הרפתקה מדליקה. יש לי תחושה שגם מחר נקדים. לא מפסיקה לחשוב על היצורה החמודה שמחכה לנו שם ועל העיר שלי, על ראשון לציון, כמה הכל מוזר.