שלום קוראים לי ליאן , ולפני כמה ימים החיים שלי השתנו מקצה לקצה. אני התחלתי להרגיש לא טוב לפני כמה חודשים. לפני כמה ימים הלכתי לרופא והוא אמר לי שאני חולה בסרטן. הדבר הראשון שחשבתי היה מה יקרה עם השיער. אני אהיה קירחת? אני אמות? הרי מסרטן אפשר גם למות!
פחדתי. לא הצלחתי להוציא מילה. ההורים שלי דאגו לי אפילו יותר. נשארתי בבית החולים בהשגחה, ואז הלימודים בבית הספר החלו. מה אעשה?
והנה זה קרה. השיער שלי נושר. אני מרגישה כל כך מוזר. אני חוששת שיתנו לי דברים שלא מגיעים לי. אני לא יודעת מה לעשות. הלכתי לקנות פאה בחנות הפאות, ככה אולי לא ידעו שאני קירחת. זה כל כך מביך להסתובב ככה ברחוב. הלימודים התחילו. הגעתי לבית הספר. למזלי אף אחד שם לב שאני עם פאה. אני רוצה שתכירו את דנה, הילדה הכי מעצבנת שאתם יכולים לדמיין. אני משחקת מחנים, וגם קלאודיה, אבל השנה אני לא יכולה להיבחן, כי אסור לעשות ספורט בגלל הסרטן. זה כל כך מעצבן. עכשיו לא אוכל לשחק.
דנה אמרה: היי מעיין, את חושבת שליאן יכולה לנצח אותי?
עניתי לה: אני יכולה לנצח אותך מתי שארצה, גם עם זה על ראש של הר אני אנצח אותך, מה שלא יהיה.
דנה אמרה: אז בואי אחת על אחת.
אמרתי שאני ממהרת ועזבתי את המגרש. אחרי זה חשבתי לעצמי שבינתיים אני לא יכולה לנצח אותה כי אני לא יכולה בכלל לשחק. יש לי חברה בשם שיר ובגלל הסרטן קצת התרחקנו. היום בבית הספר דיברנו קצת, ואני מוכנה לספר לה הכל.
היא באה אלי והורדתי את הפאה. היא היתה בהלם. היא אמרה לי "למה לא סיפרת לי? הייתי יכולה לעזור לך." מעיין: אני מצטערת. חשבתי שלא תירצי להיות חברה שלי.
ליאן: מה????! אני תמיד אהיה חברה שלך, לא משנה מה!
עניתי: אני יודעת, אבל גם לא רציתי שירחמו עלי רק בגלל שאני שונה מהם.
שיר אמרה: אל תדאגי אני לא אספר, אבל אני חושבת שאת צריכה לספר. את לא חייבת עכשיו. את עדיין ילדה, וזה קשה לספר את הדבר הזה.
עניתי: תודה שיר שאת מבינה אותי.
שיר ענתה: בכיף
ואז התחבקנו. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליה. היא החברה הכי טובה שלי מאז שהיינו בחיתולים. אחרי כמה זמן חשבתי שאולי אני באמת הספר. בינתיים אני שמחה שסיפרתי לחברה הכי טובה שלי, אבל אני לא יודעת מה לעשות לגבי הילדים האחרים.
זה פשוט מסובך, כי אני חושבת שכולם יזהו אותי כילדה החולה ואני הרבה יותר מזה.