היום הזה התחיל כמו עוד יום רגיל בפנימייה. עמית, נעם, עדי ויובל הלכו לישון בחדרם אחרי יום עמוס וארוך. לעדי היה קשה מאוד להירדם. מחרתיים יהיה יום שבו פוגשים את המשפחה, והראש שלה היה מלא במחשבות: מה הם יגידו?, ומה הם יחשבו?, הם בכלל יגיעו? היא העירה את נעם ושאלה אותו:" מה איתך, אתה לא מוטרד או מתרגש ממחרתיים?". הם לא יכולים להגיע" ענה נעם. הייתה שתיקה קצרה. "ומה איתך" שאל נעם. "אני לא בטוחה אם הם יגיעו בכלל, אבל אני ממש מקווה שכן." נעם הציע לה לצאת מהחדר שיוכלו לדבר מבלי להעיר את האחרים. תוך כדי שדיברו, נעם שם לב לשיחה שהתרחשה בחדר המנהלת בין מנהלת הפנימייה לבין אישה אחרת שלא זיהה. הוא ישר אמר לעדי להיות בשקט, כדי שיוכלו להאזין לשיחה. לאחר שהן הלכו הם נדהמו ולא האמינו למה ששמעו. נעם אמר לעדי "בואי נחזור לחדר ונחליט מחר מה לעשות עם מה ששמענו". בבוקר עמית התעוררה ראשונה ונראתה נרגשת במיוחד "איזה כיף יהיה מחר!" היא אמרה, "סוף סוף נפגוש את המשפחות שלנו". כשעמית הלכה לצחצח שיניים נעם קרא לעדי ויובל, "אוי ואבוי, זה ממש ממש גרוע!" יובל אמרה. "מה כבר קרה?" שאלה יובל, "למה אתם כל כך לחוצים?", לאחר שסיפרו לה, היא גם נלחצה ואמרה "אוי ואבוי מה נעשה?". עמית נכנסה מיד, ושאלה "מה קרה?" היא לא הבינה למה כולם כל כך לחוצים. הם טענו שלא קרה כלום, ואפשר ללכת לחדר האוכל. בחדר האוכל עמית הייתה חייבת להתפנות, והם ידעו שזה ייתן להם זמן לדבר, "מה נעשה? איך נגיד לעמית שההורים שלה נהרגו בתאונת דרכים, ושרוצים לאמץ אותה?" אמרה יובל. "אם זה יבוא מאיתנו היא אולי תיקח את זה פחות קשה מאשר שהמנהלת תספר לה." אמרה עדי. "אבל אולי בכלל לא הבנו נכון מה קרה, ואז סתם נעציב אותה סתם." נעם אמר. עדי אמרה שאפשר בכלל לשאול את המנהלת מה באמת קרה. "אבל אי אפשר לתת להם לאמץ אותה, אחרת לא נפגוש את עמית בחיים." יובל אמרה. הם הלכו ישר למנהלת ושאלו אותה מה קרה. היא ענתה "גם אני הצטערתי מאוד לשמוע על זה, אבל מצאנו לה משפחה נפלאה שתוכל לאמץ אותה. ואיך בכלל אתם יודעים בכלל על מה שקרה?". "אנחנו שמענו אותך מדברת, אבל זה ממש לא חשוב עכשיו. איך את מתכוונת בדיוק לספר לה, ולמה את חושבת שהיא תרצה משפחה חדשה, ו..ו..ו..". "טוב אלו הרבה שאלות בבת אחת," היא ענתה, "אני אספר כמה שיותר בקרוב, ואני אטפל בזה כבר. רק בבקשה אל תתערבו. זאת לא החלטה שלה ולא שלכם.". הם הלכו ונזכרו שעמית רק הלכה להתפנות ובטוח כבר חזרה. הם ראו אותה שם, זועמת במיוחד. "איפה הייתם?" שאלה, "גם עכשיו וגם בבוקר! אני כבר לא מבינה מה קורה פה!". לאחר שתיקה יובל אמרה "אוקיי, נספר לך.". לאחר שסיפרו לה היא שתקה והייתה בהלם. היא פשוט הלכה לשירותים מבלי להגיד דבר. יובל שאלה "ללכת אליה?". "לא נראה לי, תתני קצת זמן לעכל." ענה נעם. כל היום הם לא ראו את עמית, וכשהגיע זמן השינה היא לא הייתה במיטה. כולם הלכו לישון עם מועקה חזקה ושכחו ממחר.
הבוקר הגיע, והיא כבר הייתה במיטה עם הפנים לקיר. "איך את מרגישה?" שאלה בעדינות יובל, ועמית נאנחה ואמרה "אני שמחה לפחות שבסוף לא מאמצים אותי. "איך את יודעת?" שאלה עדי, "דיברתי עם המנהלת" היא ענתה, ואוכל להישאר איתכם, אבל תרדו למטה ותהנו מהיום הזה. אל תפספסו אותו בגללי."
הם ירדו וכולם פגשו את משפחותיהם, ונעם התבאס שהוריו לא יגיעו. אבל לפתע הוא ראה אותם. הם בסוף יכלו להגיע, והוא שמח, אך התבאס בשביל עמית. לקראת סוף היום עמית ירדה גם למטה ואפילו נהנתה.