כשהקיסר היה אלוהי / ג'ולי אוטסוקה

תרגמה מאנגלית: רחל פן, הוצאה לאור: פן. שנת 2015. 128 עמודים.

הסיפור נפתח בתיאור של אישה בדרכה להחזיר ספר לספרייה העירונית בברקלי, ארצות הברית. היא רואה מודעות שתלויות בכל
מקום. על לוחות מודעות, על מושבי ספסלים, חלונות ראווה, כניסה למוסדות ציבוריים, כניסה לבית המשפט. ניגשת וקוראת.
רושמת לעצמה הערות. מסתובבת וחוזרת לביתה.
החיים נקטעו ומקבלים תפנית.
מרגע זה היא אורזת , מסדרת עניינים אחרונים. מכינה מזוודות לחיים החדשים. עם קבלת ההוראה היא ושני ילדיה עם מזוודות
בידיהם, נועלים את הבית. את המפתח תולה לצווארה. הן מועלים לרכבות ונוסעים במשך ימים לכיוון מחנה ריכוז באזור קשה
ונידח באזור ימת המלח הגדולה. שם הם שוהים במשך כשלוש שנים בתנאים איומים ונוראיים. כמשים ונובלים הרחק מביתם,
בתנאי מגורים מזוויעים, בתנאי מזון מועטים ודלים. בלי בגדים נוחים ובלי שמיכות מספקות לחורף הנורא. כשכל הזמן הם
משחזרים את חייהם האחרים ונאחזים בתקווה שישובו הביתה. למושג הבית כפי שחוו פעם.
היום הזה אכן מגיע. הם רשאים לחזור לביתם. ואז הם מגלים את הבית ההרוס, את חלקת אלוהים הקטנה שלהם מוזנחת ושדודה.
בתחילה הם ממשיכים לחיות כאילו הם עדיין במחנה. אבל אחרי זמן מה האם מתעשתת ויוצאת לעבודה (כמנקה בבתים של אחרים)
והם מצליחים לשרוד. גם האבא שב הביתה ממחנה הריכוז בו הוא שהה בנפרד. שבור בגופו ובנפשו.
השיבה הביתה לא מספקת נחמה, ולוקח זמן רב עד שהמשפחה שבה לסוג של שגרה. אבל, מסכמת המספרת: "ובבוקר, כשהתעוררנו,
לרגע קצר כמעט שכחנו שהיינו פעם במקום אחר." עמוד 123.
בכתיבה רזה, בלי מלודרמה ובלי נהרות של רגש, מצליחה ג'ולי אוטסטקה לספר סיפור עוצמתי וחודר היא מעלה את המסך מעל
תקופה שהאמריקאים היו רוצים לשכוח. אות לקלון ולדיראון. פיסת היסטוריה שלא רבים נחשפים אליה.
וזה מה שקרה:
בתאריך 7.12.1941, הצבא היפני התקיף במפתיע את בסיס הצי האמריקאי בנמל פרל הארבור בהוואי. ארה"ב איבדה תוך כמה
שעות 12 ספינות מלחמה, 188 מטוסים, ו- 2,459 חיילים וביניהם גם אזרחים. יפן נחלה ניצחון מוחץ. ארה"ב הצטרפה לכוחות
הברית במלחמת העולם השנייה. הם חששו מהמשך ההתפשטות של הצבא היפני לכיוון החוף המערבי של ארצות הברית.
9.12.1941 נעצרו כ- 1,900 אזרחים אמריקאים בתואנה שהם מרגלים מסוכנים. מתוכם 1,221 איש ממוצא יפני. זה היה הגל
הראשון של המעצרים. רובם היו גברים מהשכבה של "הצווארון הלבן" שנחשבו משפיעים ומובילי דעה בקהילה. עורכי דין, בעלי
עסקים, מנהלי חברות ועוד. הסיבה למעצרם היתה ארץ מוצאם בלבד. הוצאו מהם "וידויים" באמצעי לחץ אכזריים ונוראיים.
במשך שישה חודשים גובשו חוקים בחתימתו של הנשיא רוזוולט שהכשירו את עקירתם ושליחתם של כ – 120,000 אמריקאים
ממוצא יפני ממדינות קליפורניה, אוראגון, וושינגטון ואריזונה, למחנות ריכוז . הם הוכרזו כגיס חמישי. שם הם הוחזקו עד שנת
1945 ואז הותרו לשוב לבתיהם בלי האשמות, ובלי זיכוי מאשמה . שלוש השנים במחנות הריכוז היו איומות. קור מקפיא וחום
נוראי, מזון במשורה, בלי בגדים מתאימים וללא תנאי מגורים הולמים. חיי יום יום של דיכוי והשפלה ושל אי עשייה. חיי יום-יום
מזוויעים כשכל הזמן חולמים לחזור הביתה. ואז , כשיכלו לחזור הביתה, גם השיבה היתה טראומתית. הם לא חזרו לחייהם
הקודמים. בתיהם נבזזו או נשרפו, הפגיעה הכלכלית היתה אנושה. הם לא חזרו למקומות העבודה הקודמים. הם היו חולים בגופם
ובנפשם. הציבור האמריקאי שנשאר במקום למד לשנוא ולבוז לאנשים ממוצא יפני והמצב לא השתנה שנים רבות אחרי המלחמה.
כיום ידוע, שהחששות והחשדות היו ממש לא מבוססים. אין מקרים ידועים של ריגול של אמריקאים ממוצא יפני.
התקופה היא תקופת קלון בהיסטוריה האמריקאית . היא מכה אנושה למוטו של שמירה על זכויות האדם שארצות הברית כה טורחת
לבסס.
הסופרת, ג'ולי אוטסוקה הינה ילידת ארצות הברית. מובן שהמוצא המשפחתי שלה הוא יפני. הוריה היו ילדים כמו אלה שנזכרים
בסיפור, שנולדו בארות הברית של אמריקה , בנים להורים שנולדו ביפן. מנסים להיות אמריקאים בכל מחיר ולהשתלב בכור
ההיתוך של ארצות הברית. היא מספרת שהוריה לא דיברו על התקופה ולא הזכירו אותה. כשניסתה לתחקר את אמה היא כבר
היתה חולה בדמנציה ולא יכלה לדובב אותה. במהירות היא דובבה את שאר בני המשפחה המבוגרים שחוו ועברו את התקופה
בעצמם ומכאן נולד הספר.
לבני המשפחה שבסיפור אין שמות. יש אזכורים של אוכל אמריקאי, של אייקונים אמריקאים ושל מנהגים יום-יומיים. הם חשו
אמריקאים לכל דבר כמו שכניהם וכמו חבריהם. עד שהחברה, הסביבה, חידדה את השונות שלהם. והם הרי כל כך רצו להיות
אמריקאים....
למה זה מזכיר לי דברים אחרים?
ספר קצר ודק אבל עוצמתי וחשוב. מומלץ מאד.

כתבה: חוה ביסטרי-קוגל, ספריית רמת אליהו

כריכת הספר כשהקיסר היה אלוהי