אלמונים באמריקה / קריסטינה אנריקס

תל אביב, הוצאת מטר, 2015. 283 עמודים. מתרגמת מאנגלית: עידית שורר.


"אתם לא מבינים" אמר אבא. "היו עוצרים אותנו"... "מי? מי היה עוצר אותנו?" "המשטרה. ללבנים אולי לאסיאתים הם
נותנים לנהוג איך שהם רוצים. אבל מי שלא זה ולא זה , עוצרים אותו"...
"רפא , איזה שטויות. אנחנו חיים פה כבר חמש עשרה שנה. אנחנו אזרחים".
"כשהשוטרים מסתכלים עלינו הם לא יכולים לדעת את זה. הם רואים פרצוף חום דרך השמשה הקדמית, ובום. סירנות!" (עמוד 166).
סתם בחרתי. באקראי. פתחתי בעמוד מסוים וכל עמוד שאפתח מלא משפטים לציטוט. בכלל זה ספר שצריך לקרוא
אותו עם פנקס קטן ליד המיטה וכל הזמן לרשום אזכורים ותזכורות וציטוטים. חבל על כל מילה. והסוד כמובן בדיוק ובצמצום.
הסיפור מתרחש בעיר דלוואר בארצות הברית. ממש לא ניו יורק או וושיגטון או בוסטון או פילדלפיה. החצר האחורית. כאן
במקום שכוח אל התכנסו לתוך גטאות בני אדם מכל הגזעים והצבעים. יש רובע לשחורים ורובע ללבנים ורובע ליוצאי ארצות
דרום אמריקה, (שבהם אנחנו עוסקים כעת). כולם רוצים לאמריקה. ארץ האפשרויות הלא-נגמרות. אבל מגלים שאמריקה
שהם חלמו אליה והגיעו אליה לעיתים מתוך סיכון נפשות , תוך כדי עזיבת המשפחות בארצות מוצאם, תוך כדי ריצה אחר
החלום – אמריקה לא עונה. גם לה יש מוגבלויות.
בבסיס הסיפור עומדים נער ונערה , מיראבל ומיור. הוריו של מיור הגיעו כדי להיטיב את עתידם. מתגעגעים נואשות לארץ
מוצאם ומשפחותיהם שנשארו שם. הוריה של מיראבל הגיעו כדי לרפא את ביתם, מיראבל, באמצעים שארצות הברית יכולה
להעמיד לרשותם ואין בארץ מוצאם, מקסיקו.
בסיפור מיור מתאהב במיראבל והסיפור מתגלגל. שתי משפחותיהם מתקשרות ביניהם ולתוך העלילה נשאבים גם האחרים.
השכנים בבניין. התקופה היא תהליך מערכת הבחירות של אובמה שמסמן תקווה לשינוי. אבל אחרי הבחירות כשנשיא שחור
עולה לשלטון, רואים שאין שום סיכוי. שום דבר לא משתנה. הם נשארים אלמונים באמריקה. האנשים השקופים שעוסקים
בעבודות הבזויות והמשפילות ונלחמים את מלחמת הקיום הנואשת שלהם.
בתוך המבנה המט לנפול והענק מתגוררות משפחות מפנמה, פורטוריקו, מקסיקו, ושאר ארצות אמריקה הלטינית. כולם דוברי
ספרדית. האנגלית האמריקאית לא שגורה בפיהם (מי פחות ומי יותר). למשל, כשאבא של מיור הולך לקנות מכונית הוא לוקח
גם את בנו כי הוא לא בוטח באנגלית שבפיו. הם מחפשים אחר הטעמים של האוכל שהשאירו בארצותיהם, מתגעגעים "הביתה",
מתנהגים כאילו הם בארצות מוצאם. אבל לעבוד כולם יוצאים לאמריקה הענייה, המנצלת, הקפיטליסטית באופן חזירי, עובדים
בעבודות בזויות ומשפילות ופוחדים מהמחר. מאידך, ישנה הרבה אהבת האדם וחמלה בספר. השכנים שהגיעו מוקדם יותר,
תמיד מקבלים בברכה ובסבר פנים יפות את החדשים שמגיעים. עוזרים במזון ובבגדים. מסבירים איפה אפשר לקנות יותר בזול,
ואיפה המרכז הקהילתי, ואיך להסתדר בנבכי המקום החדש והמפחיד. מתחלקים במעט שיש להם ויש בספר הרבה רגעי נוחם
שכאלה. ביניהם אין הבדל מאיזו ארץ הגיעו. מבוליביה, קולומביה, פנמה, או מקסיקו. כאן באמריקה כור ההיתוך הפך אותם לישות
אחת. היספנים. השונות היא כלפי האמריקאים הגרינגוס, הלבנים, שהיו כאן לפניהם והם שליטי הארץ הזאת. והם גם מראים זאת.
האמריקאים הבורים, הפשוטים והמאוד עניים שהם פוגשים מראים להם את הדרך החוצה. חזרו הביתה, לארצות שלכם. כאן לא הבית.
גם הזהות האישית של כל אחד מיטשטשת. לגבי כולם כאחד יש דעות קדומות ומסתכלים עליהם באותן עיניים. כאן הם אלמונים, לא
נחשבים. בחוץ הייחודיות שלהם נמחקת. בתוך ביתם פנימה הם מנסים לשמור על הכבוד העצמי וגברים ונשים רואים, שמים לב, עיניהם
כלות ולבם נחמץ, אבל אין מוצא. כשהם יוצאים מהסביבה הביתית שלהם הם שוב הופכים לישות אחת. היספנים לא נחשבים.
והנה עוד ציטוט שממחיש עד כמה הדעות הקדומות של האמריקאים על ההיספנים מושרשות:
מיצ'ו אלוורס, שבא ממקסיקו: “לתקשורת (...) יש רעיונות דפוקים עלינו. על כל האנשים שחומי העור, אבל בעיקר על המקסיקאים. אם
תקשיבו לתקשורת תלמדו שכולנו כנופיות רחוב אלימות, כולנו סוחרי סמים, אנחנו זורקים גופות לדודי חומצה, אנחנו רוצים להרוס את
אמריקה, אנחנו עדיין חושבים שטקסס שייכת לנו, לכולנו יש שפעת חזירים, אנחנו מחביאים מקלעים מתחת למעילים, אנחנו לא משלמים
מסים, אנחנו עצלנים, אנחנו טיפשים, אנחנו כולנו מהגרים לא חוקיים שהברחנו את הגבול".
למעשה, כל אותם מהגרי עבודה הגיעו מארצות אמריקה המרכזית והדרומית כדי להיטיב את תנאי חייהם, לטעום מהדמוקרטיה בארצות
הברית ולקדם את בני משפחותיהם . במקרה של ארטורו אלמה ומיראבל כדי להירפא בזכות הטכנולוגיות והאפשרויות שארצות הברית
יכולה להעניק.
האם זה מזכיר משהו משלנו?
ספר נהדר לקריאה. אני קראתי אותו במשך לילה אחד ולא עזבתי עד שלא סיימתי. עצוב ונוגע ללב אבל יחד עם זאת, כפי שהזכרתי, משאיר
פתח גם לחמלה ולסיכוי.
כריסטינה אנריקס הסופרת היא אישה צעירה (סוף שנות השלושים שלה). היא מכירה את הנושא מידע אישי. אביה היגר מפנמה לארצות הברית
בשנות ה-70, הגיע כי רצה ללמוד הנדסת כימיה. כאן פגש את אמה שגם היא מהגרת ממקסיקו והקים משפחה. מקום מושבם היה בעיר דלוואר,
מקום בו מתרחשת העלילה, בחוף המזרחי. זה הרומן השני שלה.
כתוב בצורה מעניינת. בכל פרק מובא סיפורו של אדם אחר ובכל זאת הסיפורים משתלבים והעלילה זורמת.
מומלץ בחום.

כתבה: חוה ביסטרי-קוגל, ספריית רמת אליהו

כריכת הספר אלמונים באמריקה