מזי מוריס בתנועה
הספר "כליא ברק", שכתבה דריה שועלי, מעמיד במרכזו את החוקרת מזי מוריס ומסירה עוד טפח במעבה השחיתות, שמגיע עד
מערת קבורה בעיר העתיקה.
נעדרת שעצם ההיעלמות שלה סודית, עטופה בדמויות שיָראו מפניה ובכך נטשו אותה. מעגל אחר מעגל, מזי מתנחשלת כמו מחוגה,
יציבה על נקודה ומסתערת על בדל חקירה, זנב תשאול, היכרות פה, גזיר עיתונות שם.
בנג'י, פורץ הייטק, זולל סטייקים, מבקר ידידים תמוהים, מגויס לחקר האמת ואיתו תילי, מצוידת באודם שושנים ובריסים ארוכים,
שחקנית בשאיפה, שניהם המשפחה של מזי.
למרות הרווקות המאוחרת של שלושתם, והתמכרותה של מזי, הם מחויבים זה לזה, ומזרימים אל העלילה תגליות קטנות, שבתורן
חושפות את משפחת הכריש הנדל"ני.
תל אביב בחום של יולי, יוקדת במטווח, הבילה על הגג, מזדרזפת במזגן בדירת כריות, מתחרה במושחתים, מי יחנוק יותר. רק מזי
מסתובבת בשעות הקופחות ולשם כך היא נעזרת בהתמכרות למין ובגברים רבים. המציאות היא שהכול כבר אינם שווים בפני החוק,
אלא בפני החום.
בראיון בעיתון "הארץ" סיפרה דריה שועלי שהיא מתנדבת יום בשבוע בדירת חרום לנשים בזנות. "כליא ברק" מתאר בית בושת,
אבל דווקא מזי, שכאמור מכורה למין, מסרבת לזנות בתחפושת. היא תלך לביתם של אנשים זרים, תשכב איתם או לא, אבל לזנות
היא מסרבת כדי להתקדם בחקירה. זו דעתה של שועלי על זנות, והיא מריצה את המתח גם ללא נערת פיתוי.
מזי, שעיני הנץ שלה קולטות אנשים במהירות של משק כנפיים, אורבת קרוב יותר ויותר אל מנוע השחיתות והעושר. העלילה
קופצת מטוויסט לטוויסט ומצליחה להפתיע עד החלק האחרון.
שלא כמו ספר מתח רגיל, שבו הבלש עובד בגפו והידיעה המרעישה מתפרסמת בעיתון, "כליא ברק" נשען על האנושיות של
תל אביב: חוקרים פרטיים החליפו שוטרים; עיתונאים לשעבר מתוודים כמנהלי שיווק; גרושות פותחות את הבית ואת העבר;
קצב ואלכוהוליסט מרכלים רכילות מפולפלת. מה שבטוח, התל אביביים "מפטפטים עצמם לדעת" אחרי האזעקות התדירות (פרק 2).
סודות נפרטים לפרוטות, מזי תמיד בתנועה, פותרת זנב חידה אם לא ראש.
הספר מותח את ההקשרים מהכא להתם כמו יד נעלמה שמשחקת סבתא סורגת בין הבריכה המשופצת של בת העשירים, ללופט של
מזי, משם לפאתי ירושלים. כדאי לקרוא את הספר, כי הוא מאמין בחומר האנושי בדרך לפתרון הסיאוב, בעיקר התל-אביבי,
אבל לא רק.
כתבה: אביטל דווידוביץ', כותר אלון
